הלבשת אהרן הכהן מגיעה לשיאה עם הנחת כיסוי הראש ועטרת הזהב, פעולה המקבעת את סדר לבישת בגדי הכהונה לדורות. אף על פי שסדר לבישת הבגדים המתואר כאן שונה מהסדר שהוצג בציווי המקורי בפרשת תצווה, הכתוב מדגיש כי הדבר נעשה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. הסיבה לכך היא שהביצוע בפועל תואם למסורת שבעל פה [העמק דבר], ומטרתו כאן היא להציג את סדר הלבישה התקין של הכהן הגדול והכהן ההדיוט כפי שינהג לדורות, כל בגד במקומו הראוי [מלבי"ם].
הכתוב מציין את הנחת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, הלוא היא עטרתו של הכהן הגדול [ביאור שטיינזלץ], אשר בציווי המקורי הוזכרה בקיצור כ"נזר הקדש" בלבד [פירושי רד"צ הופמן]. מיקומו של הציץ מוגדר במילים אֶל מוּל פָּנָיו, כלומר על מצחו של אהרן [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הכתוב מציין שהציץ הונח עַל הַמִּצְנֶפֶת. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שטס הזהב עצמו שכב על המצנפת, שכן המצנפת הייתה מונחת בגובה הראש ולא ירדה עד המצח. למעשה, הציץ הונח על המצח, אך הוא נקשר באמצעות פתילי תכלת שהקיפו את הראש, נקשרו בעורף, ופתיל אמצעי נוסף עבר מעל גובה הראש, על גבי המצנפת עצמה. פתילים אלו יצרו מבנה דמוי כובע שהחזיק את הציץ ומנע ממנו ליפול. לכן, התורה מתארת שהציץ הונח על המצנפת, משום שהוא היה תלוי בה ונשען עליה באמצעות אותם חוטים, ואלמלא המצנפת – הציץ היה נופל מטה [רש"י, מזרחי, העמק דבר].