במהלך ימי מילואים וחנוכת המשכן, אהרן ובניו מצווים על הטיפול בשאריות קורבנות ההקדשה. הציווי קובע כי כל בשר או לחם שנותרו לאחר זמן האכילה המותר, דינם כליה באש.
הפרשנים עומדים על השימוש הייחודי באות בי"ת במילים בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם, שכן היה מצופה שייכתב "מבשר ומלחם". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאות בי"ת משמשת כאן במקום האות מ"ם, והמשמעות הפשוטה היא "מן הבשר ומן הלחם" [רמב"ן, הטור הארוך, חזקוני]. עם זאת, יש שדייקו בלשון זו והסבירו כי השימוש באות בי"ת בא ללמד שמדובר בבשר שלם שעודנו מונח לפניהם, ולא רק בשאריות מועטות שנותרו לאחר סעודה [ספר הברית, מנדלסון המובאים בפרדס יוסף ורד"צ הופמן]. גישה נוספת רואה באות בי"ת ריבוי הלכתי, המלמד שאפילו חולין, כלומר מאכלים רגילים שנאכלו יחד עם הקורבן ובלעו מטעמו של הבשר והלחם, טעונים שריפה יחד איתו [העמק דבר].
נקודה נוספת שמעוררת עניין היא השמטת המילים "עד בוקר" או איסור מפורש של "לא תותירו", המופיעים בדרך כלל בדיני שאריות קורבנות. פרשנים רבים מסבירים כי התורה קיצרה כאן משום שהדבר כבר נאמר במפורש בציווי המקביל בספר שמות, או משום שהכוהנים כבר הכירו את חוקי הקורבנות וידעו שזמן האכילה מוגבל ליום ולילה [רמב"ן, אבן עזרא, הטור הארוך].
מנגד, יש המסבירים את ההשמטה מסיבות מעשיות והלכתיות. מבחינה מעשית, הכמות של בשר האיל והלחם הייתה גדולה מכדי שאהרן ובניו יוכלו לסיימה ביום ובלילה אחד. מכיוון שהיה ברור שיוותרו שאריות, התורה לא ציוותה באזהרה "לא תותירו", אלא רק הורתה כיצד לנהוג בשאריות ביום השני [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. מבחינה הלכתית, מובאת דעה לפיה כלל לא מדובר בבשר שנותר עד הבוקר. מכיוון שמשה היה מקים ומפרק את המשכן בכל יום מימי המילואים, פעולת הפירוק פסלה את הקורבנות משום דין "יוצא", כלומר בשר קודש שיצא מחוץ למחיצותיו. לכן, הקורבנות שנשתיירו נפסלו ונשרפו מיד בעת פירוק המשכן, וזו הסיבה שהתורה לא השתמשה בביטוי "עד בוקר" [אמבוהא דספרי המובא בפרדס יוסף].
לבסוף, המילה תִּשְׂרֹפוּ נאמרה בלשון נוכח ולא בלשון נסתר כגון "ישרף", משום שהציווי מופנה באופן ישיר אל הכוהנים שעמדו שם באותו הרגע. הוא מתייחס לבשר המסוים שהיה מונח לפניהם בימי המילואים, להבדיל מציוויים כלליים המנוסחים לדורות [ספר הברית המובא בפרדס יוסף].