וְהַנּוֹתָר מן הקורבנות, בין אם מדובר בנתחים שלמים ובין אם אלו מאכלים רגילים שבלעו מטעמם של בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם, נידון לכליה באש. התורה אינה אוסרת כאן במפורש את הותרת המזון עד הבוקר, משום שהכמות הייתה גדולה מכדי לסיים אותה בזמן המותר, או מפני שהכוהנים כבר הכירו את חוקי הקורבנות. ייתכן גם שהשאריות כלל לא המתינו לבוקר, אלא נפסלו ונשרפו מיד בכל פעם שמשה פירק את המשכן והוציא אותן מחוץ למחיצותיו. הציווי בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ מנוסח בלשון נוכח, שכן הוא אינו חוק כללי לדורות אלא הוראה ישירה לכוהנים שעמדו שם כיצד לנהוג בקורבן המסוים שהיה מונח לפניהם.
ויקרא, פרק ח׳, פסוק ל״ב
פרשת צו
וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.