יצא לכם פעם לארגן סעודה חגיגית וגדולה, ובסוף לגלות שנשאר אוכל שלא הספקתם לסיים? בימי חנוכת המשכן, אהרן ובניו הכוהנים הקריבו קורבנות מיוחדים ואכלו מבשר האיל ומהלחם. אבל מה עושים עם האוכל שנשאר אחרי שהזמן המותר לאכילה נגמר? ה' מצווה עליהם לשרוף את השאריות באש.
כשהתורה מדברת על השאריות, היא משתמשת במילים בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם. זה אולי נשמע קצת שונה, כי היינו מצפים שיהיה כתוב "מבשר ומלחם", אבל הכוונה הפשוטה היא בדיוק לזה: צריך לקחת מן הבשר ומן הלחם שנשארו ולשרוף אותם.
אולי תשימו לב שהתורה לא מזכירה כאן שאסור להשאיר את האוכל עד הבוקר, כמו שכתוב בדרך כלל בדינים של קורבנות. למה בעצם? פשוט מאוד. הכוהנים כבר הכירו היטב את הכללים. הם כבר למדו קודם לכן שהזמן המותר לאכילת הקורבן הוא רק יום אחד והלילה שאחריו, ולכן לא היה צורך לחזור על כך ולכתוב זאת שוב.
בנוסף, ה' פונה אליהם במילה תִּשְׂרֹפוּ. המילה הזו נאמרת להם ישירות. ה' מדבר אל הכוהנים שעומדים שם באותו הרגע, ומדריך אותם באופן אישי מה לעשות עם הבשר והלחם המיוחדים שנמצאים ממש מולם באותם ימים של תחילת העבודה במשכן.