שמתם לב פעם שיש מקרים שבהם עושים משהו באופן חד פעמי, שונה לגמרי ממה שרגילים לעשות בדרך כלל? הקרבת הפר הזה הייתה אירוע מיוחד כזה. בדרך כלל, רק קורבנות שהדם שלהם הוכנס ממש אל תוך הקודש נשרפים לגמרי מחוץ למחנה. אבל הפעם, למרות שהדם לא הוכנס פנימה, הפר בכל זאת נשרף בחוץ.
כשהתורה מספרת מה בדיוק נשרף, היא כותבת וְאֶת הַפָּר. למה הכוונה? הרי מיד אחר כך מפורטים החלקים השונים של הפר. המילים האלו באות ללמד אותנו שצריך לשרוף גם את חלקי הגוף שלא הוזכרו במפורש בהמשך, כמו למשל העצמות והקרניים. בנוסף, התורה מזכירה שצריך לשרוף גם וְאֶת פִּרְשׁוֹ, כלומר את הפסולת והזבל שנמצאים בתוך המעיים שלו. בסוף התיאור נאמר כי משה שָׂרַף בָּאֵשׁ, והפסוק מסתיים במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אולי תשאלו את עצמכם למה התורה כותבת את השם משה שוב, במקום לכתוב פשוט "כאשר ציווה אותו"? התשובה היא שכך היא הדרך הרגילה שבה התורה נכתבת, והיא מתארת שמשה עשה את הפעולה בעצמו, בדיוק כפי שה' אמר לו.