ויקרא, פרק ט׳, פסוק כ״ב

בסיום עבודת הקרבנות בחנוכת המשכן, וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־יָדָו אֶל־הָעָם וַיְבָרְכֵם כשהוא מרים את שתי ידיו בזקיפות כשהן צמודות יחד ונראות כיד אחת. ברכה זו הייתה ברכת כהנים שחלקיה מכוונים כנגד סוגי הקרבנות שהוקרבו, או לחלופין תפילה ספונטנית שנבעה מליבו של אהרן. הדעות חלוקות אם אהרן בירך בעודו על המזבח ורק אז וַיֵּרֶד, או שקודם ירד ורק אז בירך, כאשר ירידה זו מבטאת גם תחושת פחיתות נפשית מחשש שחטא העגל עדיין מעכב את רצון ה'. הכתוב מציין שאהרן ירד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, שכן אלו זבחי בעלי החיים שנועדו לעיקר הכפרה, ולכן הושמט קרבן המנחה ששימש רק כהשלמה.