יצא לכם פעם להשתתף בסעודה חגיגית וגדולה שבה כל המשפחה והחברים יושבים ואוכלים יחד בשמחה? זה בדיוק מה שקרה ביום המיוחד שבו סיימו לחנוך את המשכן. בסוף כל סדר העבודה, הביאו קורבן מיוחד שנקרא זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם. אולי תשאלו את עצמכם למה מדגישים שהקורבן שייך לעם? הסיבה היא שבדרך כלל, קורבנות שלמים של כלל הציבור נאכלים רק על ידי הכוהנים. אבל הפעם, זו הייתה חגיגה מיוחדת וחד פעמית. הבשר של הקורבן חולק כך שכל עם ישראל יכול היה לאכול ממנו, והכוהנים קיבלו לעצמם חלקים מסוימים.
זו גם הסיבה שמשתמשים דווקא במילה זֶבַח. המילה הזו לא מתארת סתם הכנה של בשר רגיל, אלא הכנה לסעודה מיוחדת של שמחה שבה כולם מתכנסים יחד. כל העם השתתף ואכל מהסעודה הזו ממש כמו אורחים אהובים.
בזמן הקרבת הקורבן, נאמר וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו. בני אהרון עזרו לאביהם והגישו לו את הדם ואת החלקים השונים של הקורבן. דרך ההשתתפות והעזרה הזו, הם בעצם התחנכו ולמדו צעד אחר צעד איך נכון לעשות את העבודה הזו בעתיד. בסוף, אהרון סיים את הפעולה וזרק את הדם על המזבח, בדיוק לפי הכללים הקבועים והרגילים של קורבן השלמים.