קרה לכם פעם שחיכיתם לאורח כל כך חשוב ומשמח, שפשוט לא הצלחתם לשבת בשקט מרוב התרגשות? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל ואהרן כשהם נאספו אל המשכן. הם חיכו לרגע הגדול שבו ה' יתגלה אליהם. התורה מספרת שויקחו את הקרבנות אל המשכן. הפעולה הזו נעשתה על ידי כולם יחד, אהרן והעם, מתוך רצון עז לעשות את אשר ציווה משה. בני ישראל כל כך רצו לתקן את מעשיהם, שהם אפילו לא חיכו שאהרן יעביר להם את ההוראות, אלא הזדרזו ופעלו מיד ברגע ששמעו את דברי משה.
הם הביאו את הכל אל פני אוהל מועד. למה לא כתוב פשוט "לפני"? התורה משתמשת במילה הזו כדי להראות עד כמה העם השתוקק לראות את "פני" המלך, ה' ששוכן במשכן. אל המקום המיוחד הזה ויקרבו כל העדה. למרות שבהתחלה קראו רק לזקני ישראל, כל העם הגיע מרוב שמחה. המילה ויקרבו מלמדת אותנו שהם לא סתם הלכו לשם, אלא התקדמו במהירות, בהתלהבות ואפילו בריצה לקראת המצווה. הם הרגישו כמו אדם שהמלך כעס עליו, וכשהמלך סלח לו, הוא מיהר לשרת אותו בשמחה עצומה. לבסוף, ויעמדו לפני ה'. הם לא רק קמו על הרגליים, אלא עמדו עמידה של תפילה ומוכנות לשרת. הם עמדו שם בציפייה דרוכה, מחכים לראות את כבוד ה', ויודעים שרק בזכות המעשים הטובים האלה הם יהיו ראויים לכך.