מפלתו המוחלטת של מלך אשור מתקבלת בעולם לא ברחמים או בצער, אלא בשמחה אוניברסלית של העמים המדוכאים.
הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי אֵין־כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ, המבטא את חוסר התקווה שבמצב. גישה אחת רואה במילה כֵּהָה מונח רפואי המציין תרופה והחלמה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי פירוש זה, כשם שנגע שפוסק מלהתפשט מתחיל להתקמט ולהתרפא, כך כאן מובהר כי לשבר של אשור אין כל רפואה או מזור. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון עמימות וחושך, כלומר – אין אף אדם שרוחו או פניו יחשיכו ויצטערו על השבר שלך, שכן כולם שמחים בו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
חומרת המצב ממשיכה בתיאור נַחְלָה מַכָּתֶךָ, המלמד כי המכה היא אנושה, כאובה ומלאה בחולי [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בהמשך לגישתו הקודמת, יש מי שמפרש כי משמעות הביטוי היא שאין איש שחש חולה ומצטער על מכתך [מלבי"ם].
תגובת העולם מתוארת במילים כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר תופץ השמועה על מפלת אשור, העמים ימחאו כפיים זה לזה כאות לשמחה ולחגיגה. פירוש נוסף מציע כי תקיעת הכף מסמלת את התחברותם של העמים בברית משותפת כדי להילחם באשור [מלבי"ם].
הסיבה להיעדר החמלה ולשמחה הגדולה מוסברת בסוף הפסוק: כִּי עַל־מִי לֹא־עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד. האשורים הציקו והרעו לכל העולם ללא הרף. מכיוון שלא נותר עם שלא סבל מנחת זרועם, טבעי הדבר שכל העמים ישמחו על קיצו של האיום האשורי ועל מפלת רודנם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].