התמוטטותה הפתאומית של ההנהגה בעת משבר מתוארת מבעד לעדשת תופעת טבע מרתקת. המנהיגים ושרי הצבא החזקים, שנראו רבים, יציבים ומוגנים, נמשלים לנחיל חרקים שמתפוגג ונעלם כליל ברגע שהתנאים סביבו משתנים.
הפסוק פותח בתיאור המנהיגים: מִנְּזָרַיִךְ הם השרים, הנגידים והקצינים. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה נגזרת מהשורש נ.ז.ר, ומשמעותה בעלי עטרות ונזרים [רד"ק, אבן עזרא, מצודות, מלבי"ם], בעוד שיש מי שמציין שהאות מֵם עשויה להיות חלק מיסוד המילה [רש"י]. לצידם מוזכרים וְטַפְסְרַיִךְ, שהם הממונים, בעלי השררה או שרי הצבא [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. כל אלו נדמו כְּגוֹב גּוֹבָי, כלומר לנחיל חגבים עצום. הפרשנים מציינים כי כפילות המילים נועדה לתאר את המין הגדול והחשוב ביותר של הארבה, בדומה לביטויים כמו "קודש קודשים" או "מלך מלכים" [רד"ק, אבן עזרא, מצודות].
הדימוי המרכזי בפסוק מתמקד בהתנהגות הארבה: הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה. הפרשנים מסבירים כי מאחר שדמם של החגבים קר, חיוניותם תלויה בחום השמש. בימי קור וצינה הם מאבדים את יכולת התעופה שלהם, נדבקים זה לזה ונאחזים בחומות העיר או בכותלי הגנים והכרמים ללא ניע. אולם, כאשר שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד – עם עליית החום, הם מתעוררים, נודדים ומתעופפים במהירות, עד כי וְלֹא־נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם – לא נותר מהם זכר ולא ניתן לדעת היכן חנו ולאן נעלמו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדימוי משקף את גורלם של שרי נינוה וגדוליה. בעת שלום הם חנו בעיר בהשקט ובבטחה, אך בבוא האויב עליהם, עשרם ומעמדם לא יועילו להם. הם יתפזרו לכל עבר, יברחו, יפלו בשבי או ייהרגו, וייעלמו בפתאומיות כאילו לא היו שם מעולם [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודות, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, מוצגת גישה ולפיה הדימוי מכוון להתנהלות צבאית פסיבית ובוגדנית. שרי הצבא הסתתרו מאחורי החומות ונרדמו בתרדמת חורף כארבה, מבלי לעשות מאומה כדי להגן על העיר. רק כאשר נבקעו החומות, אירוע המדומה לזריחת השמש, הם התעוררו, מרדו, וברחו איש איש לנפשו כדי למצוא מחסה אצל האויב הכובש [מלבי"ם].