מאמציה הנואשים של נינוה לבצר את חומותיה יעלו בתוהו, והחורבן יכה בה דווקא מבפנים. המילה שָׁם מתייחסת אל תוך המבצרים עצמם; דווקא במקום שבו העיר מנסה להתגונן, האויב יכה בה, העיר תישרף באש ותושביה ייהרגו בחרב [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].
הנביא מדמה את החורבן המוחלט ליָּלֶק, שהוא מין של חגב [מצודת ציון, מלבי"ם]. כשם שהחגב אוכל ומכלה את כל ירק השדה עד שלא נותר ממנו זכר, כך האויב יכלה את העיר לחלוטין [רש"י, רד"ק, מצודות].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת המילה הִתְכַּבֵּד:
הגישה הראשונה קושרת את המילה לפעולת טיאוט וניקיון, בדומה לכיבוד וטאטוא הבית. לפי פירוש זה, העיר תגרוף ותנוקה מיושביה באמצעות "מטאטאי השמד", והאויב ישאיר אותה ריקה לחלוטין, בדיוק כפי שהחגבים מנקים את השדה מתבואתו [רש"י, רד"ק, מצודות, שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון כובד וריבוי. הנביא פונה אל נינוה ואומר לה: גם אם תכבידי את עצמך, תתרבי ותאספי צבאות המוניים כלהקות חגבים, הדבר לא יועיל ולא יציל אותך מפני החורבן [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ]. הכפילות בפסוק, העוברת מצורת המקור הִתְכַּבֵּד לצורת הציווי הִתְכַּבְּדִי, נועדה לחזק ולהדגיש את חומרת העניין [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
רובד פרשני נוסף וייחודי מבחין בין שלבי ההתפתחות של החגב כדי לתאר את התנהגות תושבי העיר. היֶּלֶק הוא השלב הצעיר של החגב, שבו הוא עדיין זוחל על הארץ ללא כנפיים, ואילו האַרְבֶּה הוא השלב הבוגר שבו צומחות לו כנפיים. המוני הסוחרים והתושבים בנינוה מדומים בתחילה לילק הזוחל ומתרבה בתוך העיר, אך ברגע שהעיר תיכבש, הם יצמיחו כנפיים כארבה, יעופו ויימלטו מהארץ, כשהם מפקירים את נינוה לגורלה [מלבי"ם].