מפלתה של העיר הגדולה מותירה אותה בבדידות מוחלטת ובביזיון עמוק, כאשר העמים שסבלו מנחת זרועה צופים בחורבנה ללא שמץ של חמלה. כל מי שיראה את העיר בשפלותה יִדּוֹד מִמֵּךְ, כלומר ינדוד ויתרחק ממנה [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. ההתרחקות נובעת מגודל הקלון, והרואים ינוסו מפניה כפי שאדם נרתע ומתרחק מדבר מאוס [רד"ק, מצודת דוד]. חורבנה כה מוחלט עד ששרידיה נראים למרחוק, כעדות להיעלמותה הגמורה מן העולם [חומת אנך].
אותם עוברי אורח שיראו את החורבן יכריזו כי שׇׁדְּדָ֣ה נִֽינְוֵ֔ה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה מתארת מצב סביל, כלומר נינוה נשדדה ונהרסה [ביאור שטיינזלץ], תוך ציון ייחוד דקדוקי בניקוד האות שי"ן [רד"ק, מנחת שי]. מנגד, יש המפרשים את המילה במשמעות פעילה של עושק וגזל, ומסבירים כי הקריאה מתייחסת לעברה של נינוה, אשר שדדה ועשקה את כל העולם [מצודת ציון, מלבי"ם].
בעקבות זאת נשאלת השאלה מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑הּ. הפועל יָנ֣וּד מבטא תנועה והנעה [מצודת ציון]. בדרך כלל, אדם הרואה חורבן מניד בראשו מצד לצד לאות צער ורחמים [ביאור שטיינזלץ], אך במקרה של נינוה, איש לא יעשה זאת. הסיבה לכך היא שנינוה הרעה לכל העמים, ולכן לא נותרו לה אוהבים; תחת זאת, כולם שונאים אותה ושמחים על מפלתה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הפסוק נחתם בשאלה מֵאַ֛יִן אֲבַקֵּ֥שׁ מְנַחֲמִ֖ים לָֽךְ. יש המפרשים כי זהו המשך ישיר של דברי הרואים, החוזרים על הרעיון הקודם במילים אחרות לשם הדגשה [מצודת דוד, אבן עזרא]. גישה אחרת מציעה כי כאן הנביא מפנה את דבריו ישירות אל העיר נינוה [מלבי"ם]. מתוך כך, עולה הבחנה דקה בין סוגי האנשים: בעוד שהמנידים בראשם הם בדרך כלל קרובים ואוהבים, המנחמים יכולים להיות גם אנשים רחוקים, אך לנינוה אין לא מאלה ולא מאלה [מלבי"ם]. קושי נוסף במציאת נחמה טמון בעוצמת השבר; הצרה שפקדה את נינוה היא חסרת תקדים, כך שלא ניתן למצוא אומה אחרת שחוותה אסון דומה שניתן יהיה להשוות אליה כדי לנחמה [מלבי"ם].