מפלתה של נינוה, העיר הגדולה והבצורה, מתוארת כבלתי נמנעת וכזהה לגורלן של אימפריות אדירות שקדמו לה. הנבואה משתמשת בדימוי של שכרות כדי להמחיש את אובדן העשתונות והקריסה המוחלטת של העיר אל מול פני הסכנה.
הנביא פונה אל נינוה ומכריז גַּם־אַתְּ תִּשְׁכְּרִ֔י. רוב הפרשנים מסכימים כי על אף תפארתה וגדולתה של נינוה, היא לא תהיה חסינה יותר מהעיר נוא אמון שחרבה לפניה. היא תאלץ לשתות מ"כוס התרעלה" ולהשתכר ממנה [רש"י, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. השכרות כאן אינה פיזית, אלא ביטוי לבלבול הדעת ואובדן החושים הנובעים מתוך צרה גדולה, בדומה לשיכור שדעתו סרה ממנו [אבן עזרא, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים את השתייה באופן אירוני, כ"כוס תנחומים" שנהוג לתת לאבלים, אשר נינוה תשתה ממנה ותשתכר מרוב יגון על חורבנה [מלבי"ם].
כתוצאה מאותה שכרות, תְּהִ֖י נַעֲלָמָ֑ה. המילה תְּהִ֖י משמעותה "תהיי", ויש בכך פנייה ישירה לנוכח, אם כי ייתכן שזוהי צורת נסתר המאפיינת את סגנון המקרא [רד"ק, אבן עזרא]. המילה נַעֲלָמָ֑ה נגזרת מלשון העלם ונסתר [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שנינוה תימחה מן העולם כאילו לא הייתה קיימת מעולם וכאילו לא שימשה מעולם כעיר בירה, ממש כשם שהשיכור מאבד את תודעתו ונחשב כמי שאיננו [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המסבירים כי ההיעלמות מתארת פעולה אקטיבית של נינוה, שתנסה להתכווץ ולהסתתר מפני הסכנה [ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר, גַּם־אַ֛תְּ תְּבַקְשִׁ֥י מָע֖וֹז מֵאוֹיֵֽב. מתוך פחד עצום מפני האויב המתקרב, אותו מזהה אחד הפרשנים כמלך בבל [אברבנאל], נינוה תחפש מָע֖וֹז – כלומר חוזק, מגן, מחסה ומבצר להישגב בו [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש שקוראים את המילה תְּבַקְשִׁ֥י בתוספת המילה "אשר", כלומר "אשר תבקשי" [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי בקשת העזרה והמסתור תהיה לשווא; בדיוק כפי שנוא אמון חיפשה עזרה כדי להינצל ולא מצאה, כך גם מבצריה של נינוה לא יועילו לה והיא לא תמצא כל מחסה מפני חורבנה [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].