הפסוק משרטט תמונה קשה של חורבן מוחלט ונפילה של אימפריה אדירה, וממחיש כי עוצמה צבאית ופוליטית אינה מעניקה חסינות. הנביא משתמש בתקדים ההיסטורי של נפילת הבירה המצרית החזקה, נא אמון, כדי להעביר מסר מאיים: כשם שהיא חרבה, כך יקרה גם לנינוה.
המילים גַּם־הִיא מתייחסות לנא אמון, לכוש ולמצרים. על אף חוסנה, גדולתה ועוזריה הרבים, היא לא יכלה לעמוד בפני הצבא הכובש והוגלתה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ]. הנביא מציב אותה כהשוואה ברורה ומזהיר את נינוה שגם היא תלך שבי באותה הדרך [רד"ק, מלבי"ם].
הפרשנים חלוקים לגבי הכפילות בביטוי לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי. גישה אחת מסבירה כי מדובר בכפל לשון שנועד לחזק ולהדגיש את חומרת המאורע [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מבחינה בין המושגים: אדם יכול לצאת לַגֹּלָה ולהיות חופשי להתהלך במקומו החדש, ולכן הוסיף הנביא את המילה בַשֶּׁבִי כדי להבהיר שהגליה זו לוותה בשביות ובשלילת חירות [מלבי"ם].
הפסוק עובר לתאר את גורלם האכזרי של תושבי העיר. עֹלָלֶיהָ, שהם הילדים הקטנים [מצודת ציון], יְרֻטְּשׁוּ – כלומר יבקעו ויכו אותם באכזריות עד כדי אובדן צורת אדם [מצודת ציון, מלבי"ם]. לצבא הזר לא היה כל עניין או תועלת בילדים המקומיים, ולכן החיילים שיספו אותם בחוצות העיר, לעיתים כמעט לשם שעשוע [שטיינזלץ].
האכזריות לא פסחה על האליטה של העיר. המילה יַדּוּ משמעותה השליכו [רד"ק, מצודת ציון]. החיילים הכובשים הפילו גורל על המכובדים כדי להחליט כיצד לחלקם ביניהם ומי ייקח כל אחד מהם לעבד [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].
בסוף הפסוק מתואר כי וְכׇל־גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים. הפרשנים מסכימים כי שתי המילים, גם רֻתְּקוּ וגם בַזִּקִּים, מתארות קשירה בשלשלאות ברזל. חלק מהפרשנים מסבירים שהשימוש בשתי מילים נרדפות נועד לתוספת ביאור והדגשה [רד"ק, מצודת ציון], בעוד אחרים רואים בכך תיאור של שלשלאות כפולות ומכופלות [מלבי"ם]. הגדולים נכבלו באזיקים אלו כדי להימכר לעבדים, לשמש לסחיטת כספים מהם, או כדי להוציאם לבסוף להורג [שטיינזלץ].