הנביא משתמש בדימוי חקלאי ציורי כדי להמחיש את חולשתן של חומות ההגנה, שאינן מספקות כל ביטחון ממשי. כָּל־מִבְצָרַיִךְ, אותן ערי מבצר שהיו אמורות להיות קשות לחדירה ולכיבוש, יהיו למעשה נוחות מאוד לכיבוש ולביזה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. עד כדי כך תהיה המפלה קלה, שהערים יפלו ויילכדו כמעט מעצמן [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי הנביא ממשיל את המבצרים לתְּאֵנִים, כלומר לאילנות של עצי תאנה [רש"י], הנמצאים במצב של עִם־בִּכּוּרִים. המילה "עם" משמשת כאן במשמעות של וי"ו החיבור, כלומר "ובכורים" [רד"ק, מצודת ציון], והכוונה היא לפירות שהגיעו לגמר בשלותם [מצודת ציון].
ממש כפי שפירות בשלים נושרים מן העץ אִם־יִנּוֹעוּ, בין אם בתנועה קלה של האילן [רד"ק, מלבי"ם] ובין אם בטלטול חזק ביד אדם [רש"י], כך יפלו המבצרים. התאנים נופלות מאליהן עַל־פִּי אוֹכֵל, היינו היישר אל פיו של מי שחפץ לאכול אותן, וכך יפלו המבצרים בקלות לידי האויב הכובש, נבוכדנצר [מצודת דוד].
לדימוי זה ישנו גם רובד פסיכולוגי המדגיש את תשוקת האויב: התאנים הבכורות נופלות בקלות רבה יותר מתאנים רגילות [מלבי"ם]. יתרה מזאת, כשם שאדם משתוקק ומצפה לפירות הביכורים הראשונים של העונה, כך מצפה האויב ומתאווה לכבוש את אותם מבצרים, והם יפלו לידיו ללא מאמץ [רד"ק].