הנביא פונה אל העיר נינוה בקריאה אירונית להתכונן למצור העתיד לבוא עליה. אף על פי שהנביא מפרט את הפעולות הנדרשות להתגוננות, הפרשנים מסכימים כי מדובר בלעג ובהתלוצצות, שכן כל ההכנות שייעשו לא יועילו להצלת העיר [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל].
תחילה קורא הנביא מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי לָךְ. בעת מצור, כאשר כוחות האויב מקיפים את העיר, התושבים אינם יכולים לצאת החוצה אל המעיינות מחשש לחייהם. לכן, עליהם להכין מראש מאגרי מים זמינים ולאסוף מים רבים לתוך חביות [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש שמדגישים כי קריאה זו חושפת את חולשתה של נינוה: עיר מבוצרת באמת נשענת על נהרות זורמים, ואילו תושבי נינוה נאלצים להסתפק בשאיבת מים לכלים קטנים, שעלולים להסריח בחלוף הזמן [מלבי"ם].
כדי להתגונן מפני האויב, העיר נדרשת לבצע פעולות ביצור: חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ. מכיוון שהבנייה בנינוה התבססה על לבנים, חיזוק חומות העיר או טִיחָן דרש עבודת כפיים מאומצת, המתוארת במילים בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר. פעולה זו מתארת את תהליך הכנת הלבנים, שבו אנשים נכנסים ברגליהם לתוך הבוץ ודורכים על החומר כדי להכין אותו ליציקה ולבנייה [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה שונה מזהה כאן עקיצה נוספת של הנביא, המבחין בין טיט לחומר. הטיט אינו ראוי לבנייה, שכן לבנים העשויות ממנו יתפוררו לאבק. הנביא לועג לתושבים שרומסים את הטיט מתוך אשליה שעל ידי הדריכה הוא יהפוך לחומר חזק וראוי [מלבי"ם].
לבסוף, הנביא מצווה הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן. רוב הפרשנים מסבירים כי המלבן הוא התבנית והדפוס שלתוכו יוצקים את החומר כדי לעצב את הלבנים [רש"י, שטיינזלץ, אברבנאל]. פירושים אחרים מזהים את המלבן ככבשן שבו שורפים את הלבנים [רד"ק], כמקום שבו מייצרים אותן [אבן עזרא], או כתיאור כללי של מלאכת הלבנים שנועדה לתקן את סדקי החומה [מצודת דוד, מצודת ציון]. בהמשך לגישתו, מוסיף פירוש נוסף כי בגלל השימוש בטיט נחות, תושבי העיר ייאלצו להחזיק את תבנית הלבנים בחוזקה רבה, בניסיון נואש למנוע מהלבנה להתפורר [מלבי"ם].