נחום, פרק ג׳, פסוק ז׳

מפלתה של העיר מותירה אותה בבדידות ובקלון, כך שכׇל־רֹאַ֙יִךְ֙ יִדּ֣וֹד מִמֵּ֔ךְ ויתרחק מפניה כמי שנרתע מדבר מאוס. עוברי האורח יכריזו וְאָמַר֙ שׇׁדְּדָ֣ה נִֽינְוֵ֔ה, קריאה המבטאת את הריסתה המוחלטת, או לחלופין מזכירה כיצד היא עצמה עשקה את העולם בעבר. מכיוון שנינוה הרעה לכל העמים, איש לא יניד בראשו לאות צער, ולכן נשאלת השאלה מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑הּ. הקריאה מֵאַ֛יִן אֲבַקֵּ֥שׁ מְנַחֲמִ֖ים לָֽךְ יכולה להיות המשך דברי הרואים או פנייה ישירה של הנביא לעיר, והיא מדגישה שלא נותרו לה קרובים או רחוקים שינחמו אותה. בנוסף, האסון שפקד אותה כה חסר תקדים, עד שלא ניתן למצוא אומה אחרת שחוותה שבר דומה כדי להשוות אליה לשם נחמה.