במדבר, פרק ט״ו, פסוק כ׳

עם הכניסה לארץ והמעבר מאכילת המן ללחם של עמל כפיים, מצווה התורה להקדיש לה' את רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם, כלומר את השלב הראשון שבו הקמח והמים מתערבבים לעיסה. הפרשה זו, הקרויה חַלָּה על שם כיכר הלחם העגולה או משום שהיא עושה את שאר הבצק לחולין המותרים באכילה, חלה רק על עיסה בבעלות פרטית. הכתוב משווה מצווה זו לתרומת התבואה בקובעו כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ, ללמד שכשם שבתרומת הגורן כמות קטנה פוטרת את כל הערימה, כך גם כאן אין שיעור מינימלי מן התורה להפרשה מתוך עיסה שגודלה כשיעור המזון היומי לאדם. השוואה זו נועדה להזכיר כי כשם שהברכה בשדה היא מאת ה', כך גם הברכה במזונו היומיומי של האדם בתוך ביתו נובעת מהשגחתו.