פסוק זה מהווה את תכליתה של מצוות הציצית, ומציג את התהליך הרוחני העובר מן הראייה הפיזית אל הזיכרון הפנימי, ומשם אל המעשה והקדושה.
הפרשנים עומדים על הכפילות שבין הפסוק הקודם, שבו נאמר "וזכרתם", לבין תחילת פסוקנו לְמַעַן תִּזְכְּרוּ. מבחינה תחבירית, מציינים כי המילים "את כל מצוותי" מתייחסות לשתי הפעולות גם יחד, כלומר עליכם לזכור את כל המצוות ולעשות אותן [ביאור יש"ר]. מעבר לכך, ישנה כאן התפתחות רעיונית. בעוד שהפסוק הקודם עוסק בזיכרון הנוצר בעקבות ההסתכלות בחוטי הציצית, הרי שכאן המטרה היא להגיע למצב שבו הזיכרון נובע מתוככי האדם, כך שהוא יזכור את ה׳ תמיד גם ללא האמצעי החיצוני. שינוי זה מתבטא גם במעבר מן הביטוי "מצוות ה׳" המבטא ריחוק מסוים, למושגים אינטימיים יותר של מִצְוֹתָי ולֵאלֹהֵיכֶם, המעידים על נוכחות אלוהית קרובה הממלאת את הווייתו של האדם [רש"ר הירש].
כפילות הזיכרון מוסברת גם כרמז לשני סוגי החוטים בציצית, הלבן והתכלת. לחלופין, היא מבטאת הקבלה בין השמירה ממצוות לא תעשה לבין הקיום של מצוות עשה, וכן עלייה ממדרגה של יראה למדרגה עליונה יותר של עבודת ה׳ [חומת אנך]. עצם הזיכרון מקבל כאן משמעות מעשית, שכן אדם הנושא עליו את הציצית כחותם של עבד המראה נכונות לשרת את קונו, מעלים עליו הדבר כאילו קיים את המצוות בפועל [מלבי"ם, צפנת פענח]. הזיכרון קשור בקשר הדוק גם לשמירת השבת, השקולה כנגד כל התורה כולה [תורה תמימה]. פרשת הציצית נסמכה לפרשת המקושש בעצים כדי לתת מענה לחששם של ישראל כיצד יזכרו את המצוות ביום השבת שבו אין מניחים תפילין, ולכן ניתנה להם הציצית המשמשת אות וסימן גם בשבת [חזקוני].
הציווי וַעֲשִׂיתֶם מדגיש את חשיבות העשייה בפועל. גם אדם הנמצא במדרגה רוחנית גבוהה, השקוע באהבת ה׳ ובמחשבות נשגבות שאליהן רומז חוט התכלת, אינו רצוי לשמיים בשלמות עד שיבצע את המעשה הפיזי של המצווה בזמנו [העמק דבר]. עשייה זו צריכה להיות טהורה ולנבוע מאהבה ומיראה [ספורנו]. חכמים אף הדריכו להדגיש את הגיית האות זי"ן במילה תִּזְכְּרוּ, כדי שלא תישמע בטעות כמו המילה "תשכרו", ובכך להזכיר שאין לקיים את המצוות על מנת לקבל שכר [רבנו בחיי, הדר זקנים]. כנות כוונה זו נבחנת על ידי ה׳, שהוא היחיד היודע להבחין בין צבע התכלת האמיתי לבין קלא אילן שהוא חיקוי זול של הצבע, כשם שהבחין במצרים בין בכור למי שאינו בכור [תורה תמימה].
התכלית הסופית של תהליך זה היא וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. קדושה זו מתפרשת כהיטהרות מטומאת התאוות הגופניות המלכלכות את השכל [רלב"ג, אבן עזרא], וכהתפנות מהבלי העולם הזה כדי להכיר בחסדי ה׳ [ספורנו]. כאשר האדם משלב את הזיכרון והעשייה בתוך שגרת החולין שלו, בכל דרכיו ומחשבותיו [ביאור שטיינזלץ], ומקיים את המצווה כראוי, ה׳ משפיע עליו שפע של קדושה [העמק דבר], ובכך הוא מתעלה לייעודו השלם כחלק מממלכת כוהנים וגוי קדוש [ספורנו, רש"ר הירש].