הפסוק עוסק במשבר רוחני עמוק, ומציג תרחיש של סטייה מדרך התורה. אף שקריאה שטחית עשויה לרמוז על השמטה מקרית של מצוות כלשהן, הפרשנות המסורתית חושפת כאן שבר תיאולוגי שורשי בהרבה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק אינו עוסק בביטול פסיבי או בשגגה רגילה של מצוות עשה. אילו כך היה, כל אדם היה מחויב בקרבנות רבים מספור, מה גם שהמשך הפרשייה משתמש במילה "נעשתה", המעידה על פעולה אקטיבית של עבירה ולא על חוסר מעש [רמב"ן, רלב"ג, מלבי"ם]. לכן, המילים אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת מתייחסות לחטא אחד חמור ששקול במשקלו לכל התורה כולה, והוא חטא עבודה זרה.
כיצד חטא אחד שקול לכל המצוות? ההכרה באלוהות אחרת עוקרת את היסוד שעליו נשענת התורה. אדם שעובד עבודה זרה כופר למעשה בסמכותו של ה׳, ובכך מבטל את המשמעות של כל ציוויו, בין אם מדובר במצוות עשה ובין אם במצוות לא תעשה [אור החיים, רלב"ג]. גם אם אדם ימשיך לקיים פעולות של מצוות אחרות, אין להן ערך כאשר האמונה הבסיסית פגומה [ספורנו]. המילה "כל" אינה מתארת כאן בהכרח אוסף של פרטים, אלא את הכלל והמהות של התורה, שהיא קבלת עול מלכות שמים. מי שחוטא בעבודה זרה פורק מעליו את העול, מפר את הברית ומנתק את החיבור המשולש שבין הבורא, האדם והתורה [הכתב והקבלה, גור אריה].
לצד גישה זו, קיימות הבנות רחבות יותר. על פי הפשט, ייתכן שהפסוק מתאר מצב של התנתקות מוחלטת מהתורה בשוגג. תרחיש כזה יכול לקרות לאדם פרטי שגדל בין הגויים ולא הכיר את יהדותו (תינוק שנשבה), או לקהילה שלמה ששכחה את התורה עקב מנהיגות קלוקלת, או שסברה בטעות שחוקי התורה כבר אינם בתוקף [רמב"ן, רש"ר הירש]. דעה נוספת רואה בפסוק התייחסות לאדם שכופר בכך שהתורה ניתנה מן השמים, וטוען שמשה בדה את הדברים מליבו [אברבנאל]. מנגד, ישנה דעת מיעוט המפרשת את הפסוק כפשוטו, כמצב שבו העם אינו מקיים את כל המצוות אלא משמיט חלק מהן [שד"ל].
מיקומה של פרשייה זו, מיד לאחר חטא המרגלים, אינו מקרי. המרגלים מרדו בדבר ה׳ וביקשו לשוב למצרים, אל מציאות נטולת תורה ומצוות. הפסוק בא להעניק תרופה ונחמה וללמד שגם לאחר קריסה תפיסתית כה חמורה של מרד או עבודה זרה, אם הסטייה נעשתה בשגגה או מתוך טעות עיונית בהבנת ההשגחה האלוהית, עדיין קיימת דרך לכפרה באמצעות הקרבן המיוחד המתואר בהמשך [רמב"ן, רש"ר הירש, צרור המור].
הפסוק מדגיש את המצוות אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה. הפרשנים עומדים על ההבדל בין פועל זה לפועל "ציווה" שמופיע בפסוק הבא. המילה "דיבר" מכוונת לשני הדיברות הראשונים, "אנוכי ה׳" ו"לא יהיה לך", שאותם שמעו בני ישראל ישירות מפי ה׳, בעוד שאר התורה צווּתה דרך משה. הדיבור הישיר מבסס את האמונה וההכרה השכלית, בעוד הציווי מגיע לאחריו. חטא העבודה הזרה פוגע באותו דיבור ראשוני וישיר [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם]. ההדגשה בהמשך הפרשייה כי הציווי תקף "לדורותיכם" באה לשלול טעות שלפיה איסור עבודה זרה מוגבל רק לארץ ישראל או לתקופה מסוימת [הכתב והקבלה], והיא אף מרמזת על כוחה של התורה שבעל פה להגדיר את גבולות איסור עבודה זרה ופרטיו בכל דור ודור [אם למקרא].