עבירות רבות נובעות מחולשת אנוש או מהתגברות היצר, אך ישנם חטאים המבטאים מרידה מוחלטת ועקירה של עצם הקשר בין האדם לבוראו. הכתוב עוסק באדם שחוטא מתוך אידיאולוגיה של כפירה, זלזול והתרסה, ולא מתוך תאווה גופנית רגעית, ולכן עונשו חמור ומהותי כל כך [ביאור יש"ר].
הביטוי כִּי דְבַר ה' בָּזָה מתייחס לאדם החוטא "ביד רמה", כלומר מתוך כוונה מודעת של מרידה [אבן עזרא]. הפרשנים נחלקו בשאלה מהו בדיוק אותו "דבר ה'" שבוזים לו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק ספציפית בעוון עבודה זרה. הסיבה לכך היא שהאיסור על עבודה זרה ("אנכי ה'" ו"לא יהיה לך") הוא הדיבור היחיד שעם ישראל שמע ישירות מפי הגבורה בהר סיני, בניגוד לשאר המצוות שנמסרו דרך משה. לכן, מי שעובד עבודה זרה נחשב כמי שבוזה את דיבורו הישיר של ה' וכמי שכופר בתורה כולה [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, מזרחי, רש"ר הירש].
לצד זאת, קיימת גישה רחבה יותר המזהה את הבוזה את דבר ה' עם כל אדם שכופר במסורת התורה. בכלל זה נמצא האפיקורוס, מי שטוען שהתורה אינה מן השמים (אפילו אם הוא כופר רק בפסוק אחד או בדרשה אחת), וכן מי שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומעוות את פירושה [רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם]. יש המוסיפים שגם זלזול בקודשים ובמועדים נחשב לביזוי דבר ה', שכן הוא מבטא כפירה בניסים ובקדושה שה' טבע בעולם [תורה תמימה, מלבי"ם]. מעבר לכפירה רעיונית, הביזוי יכול להתבטא גם ביחס ללימוד התורה עצמו – אדם שיש באפשרותו לעסוק בתורה אך בוחר לבטל את זמנו, או אדם שלומד תורה אך מסרב ללמדה לאחרים, נחשב אף הוא כמי שדבר ה' בזוי וחסר חשיבות בעיניו [תורה תמימה].
המשך הפסוק, וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר, מתאר את התוצאה של אותו ביזוי. משמעות ההפרה היא ביטול מוחלט של המצווה ועקירתה מהשורש, מתוך מחשבה ורצון שלא להכפיף את עצמו לסמכות האלוהית [שד"ל, רש"ר הירש]. יש מפרשים שההפרה מתייחסת ספציפית לביטול ברית המילה, המכונה ברית [תורה תמימה, מלבי"ם], ויש שמסבירים כי מדובר דווקא באדם שפורק עול ונמנע מקיום מצוות עשה מתוך זלזול ושאט נפש [הכתב והקבלה].
העונש על התנתקות כזו מן המקור האלוהי הוא הִכָּרֵת תִּכָּרֵת. הכפילות הלשונית מלמדת על עונש כפול: הנפש נכרתת גם בעולם הזה וגם בעולם הבא [תורה תמימה, מלבי"ם]. משמעות הכרת היא אובדן מוחלט של הנפש והפסקת השלמות שלה [רלב"ג]. בניגוד לחוטא מתוך תאווה, שנענש רק על מספר הפעמים שבהם חטא, הכופר והמלעיג מחזיק בהשקפת עולם תמידית של חטא, ולכן נחשב כאילו הוא עובר על התורה בכל יום ויום, מה שגורר עונש רוחני כבד ומתמשך [ביאור יש"ר].
הפסוק נחתם במילים עֲוֹנָה בָהּ, ביטוי ייחודי המלמד על טבעו של חטא זה. בניגוד לשאר העבירות, התורה מוסיפה כאן את האות ה' למילה "עוון" כדי להדגיש את עוצמתו וגודלו החריג של החטא [הכתב והקבלה]. ברמת הפשט, משמעות הביטוי היא שהאדם נושא באשמתו [רמב"ן, הטור הארוך, אבן עזרא], ושה' נפרע ממנו אישית בעולם הזה ואינו ממתין להעניש את דורות ההמשך [פני דוד, מלבי"ם].
אולם, הפרשנים מדגישים כי העוון נשאר דבוק בנפש רק כל עוד האדם לא חזר בתשובה [רש"י, רמב"ן, גור אריה]. אם חטא בעבודה זרה או בחילול ה', התשובה לבדה אינה מספיקה, והעוון מתמרק לחלוטין רק לאחר שהאדם עובר ייסורים ומת [תורה תמימה]. ההסבר העמוק לכך שהעוון נותר "בה" (בנפש), טמון בהבדל שבין חטאי הגוף לחטאי הרוח: עבירה של תאווה מקורה ביצר הגופני, אך אפיקורסות וכפירה נובעות מן השכל והנפש עצמה. לכן, החטא מוטבע ומשחית את הנפש מבפנים [ביאור יש"ר]. כתוצאה מכך, גם לאחר שהנפש נכרתת, העוון ממשיך לדבוק בה לנצח, והיא נידונה לייסורים תמידיים בעולם הבא ללא כפרה [רמב"ן, הטור הארוך, צאינה וראינה, העמק דבר].