קרה לכם פעם שעשיתם משהו לא בסדר, לא בגלל שבאמת רציתם להכעיס, אלא פשוט כי היה לכם קשה להתאפק? בדרך כלל, כשאנחנו טועים, זה בגלל חולשה רגעית. אבל יש מצב שבו אדם בוחר לחטוא בכוונה מלאה, פשוט כי הוא רוצה לזלזל ולהראות שלא אכפת לו מהקשר עם ה'. התורה מתארת אדם כזה במילים כִּי דְבַר ה' בָּזָה. הכוונה היא לאדם שמזלזל בדיבור של ה', והמפרשים מסבירים שזה קשור במיוחד לעבודה זרה. למה דווקא עבודה זרה? כי האיסור על כך היה הדבר היחיד שעם ישראל שמע ישירות מה' בהר סיני. לכן, מי שעובד עבודה זרה נחשב כאילו הוא מזלזל בדיבור הישיר של ה'.
על אדם כזה נאמר וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר, כלומר הוא עוקר ומבטל את המצווה לגמרי, מתוך רצון שלא להקשיב לה'. התוצאה של התנהגות כזו היא הִכָּרֵת תִּכָּרֵת. המילה הזו מופיעה פעמיים כדי ללמד אותנו על ניתוק כפול: הנפש של האדם מאבדת את השלמות שלה ומתנתקת מהמקור שלה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
בסוף נאמר עֲוֹנָה בָהּ. בניגוד לטעות רגילה שבאה מהגוף, חטא של זלזול מגיע ממש מתוך השכל והנפש, ולכן החטא נדבק בנפש עצמה. אבל, וזה דבר שחשוב מאוד לזכור, העוון נשאר דבוק בנפש רק כל עוד האדם לא חוזר בתשובה. ברגע שאדם בוחר לתקן ולשוב אל ה', הוא יכול לנקות את הנפש שלו ולחדש את הקשר הטוב.