הקרבת היין כנסך משלימה את מערכת הקרבנות המוגשת על המזבח, אך מעוררת קושי מעשי ולשוני בנוגע לאופן הקרבתו. התורה מציינת כי היין הוא אִשֵּׁה, מונח המצביע בדרך כלל על העלאת הקרבן באש, אולם שפיכת נוזלים על אש המזבח אסורה שכן היא עלולה לכבות אותה.
כדי ליישב סתירה זו, הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת מבנה הפסוק והמונחים שבו. גישה אחת מנתקת את הקשר הישיר בין היין לאש, ומסבירה כי המילים אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ אינן מתייחסות כלל לנסך היין, אלא חוזרות ומכוונות למנחת הסולת והשמן שהוזכרו קודם לכן, שכן רק הם ניתנים על האש [רש"י, ביאור יש"ר].
גישה אחרת מתמקדת באופן הפיזי שבו התבצע הנסך. היין לא נשפך על מערכת האש, אלא לתוך ספלים ופתחים מיוחדים דמויי צינורות שהיו על המזבח. משם ירד היין אל יסוד המזבח ולתוך חללים עמוקים בתחתיתו. תכנון זה נועד לשמור על כבוד המקדש ולמנוע לכלוך וריחות רעים [רלב"ג]. עצם פעולת ניסוך היין לספלים היא שמשלימה את התהליך וגורמת לכך שכל הקרבן הנתון על האש הופך לרצון לפני ה׳ [מלבי"ם].
לאור העובדה שהיין אינו נשרף, מתעורר הצורך לבאר מחדש את משמעות המילה אִשֵּׁה בהקשר לנסך. יש המציעים כי המילה אינה נגזרת מהשורש של אש, אלא משמעותה "יסוד" (בדומה למילה אשיות), והיא מרמזת לכך שהיין נשפך על יסוד המזבח [הכתב והקבלה]. פירוש אחר מסביר כי המונח אינו מתאר פעולה פיזית של שריפה, אלא מבטא יצירת נחת רוח לפני ה׳. בנוסף, יש שפירשו את המילה כביטוי נרדף לקרבן עצמו. לפי תפיסה רעיונית זו, הקרבן נועד לעורר באדם קרבה, אהבה ודבקות עזה בה׳, המשולה לאש יוקדת של אהבת נפש. משום כך, גם יין שיורד ליסוד המזבח ואינו נשרף בפועל, ראוי להיקרא בשם זה, שכן הוא מבטא את אותה התלהבות רוחנית פנימית של המקריב [הכתב והקבלה].