פתיחה למצוות חדשות בתורה נעשית לרוב בלשון רשמית ונוקשה, אך פסוק זה מציג חריגה בולטת המעידה על קשר עמוק לאירועים שקדמו לו.
השימוש בפועל וַיֹּאמֶר במקום המילה השגורה "וַיְדַבֵּר" מצביע על פנייה רכה, מפויסת ומלאת חיבה [אור החיים, שפתי כהן]. שינוי לשוני זה נובע מסמיכותה של פרשת הציצית למעשה המקושש. כאשר ראה משה את חטאו של המקושש בעצים ביום השבת, הוא פנה אל ה' בדאגה ושאל כיצד יזכרו בני ישראל את המצוות ביום המנוחה, שבו אינם מניחים תפילין. תשובתו של ה' הייתה נתינת מצוות ציצית, ולכן הפנייה נעשית בלשון רכה של אמירה, המנחמת את משה, תומכת בו ומספקת מענה מרגיע למבוקשו [אור החיים].
מעשה המקושש המחיש הלכה למעשה כיצד היעדר תזכורת פיזית עלול להוביל את האדם לידי חטא. מתוך רחמים עצומים על עם ישראל, ולמען לא יתורו אחר יצרי לבם ועיניהם, בחר ה' להעניק להם מצווה שתשמש עבורם כתזכורת תמידית [שפתי כהן]. מטרתו העליונה של ה' הייתה לזכות את ישראל לקדש את כל איבריהם באמצעות קיום כלל המצוות. מכיוון שאדם מתקשה לקיים את כל המצוות כולן בפועל, ה' העניק מצווה אחת כוללת, שדרכה יזכרו ויקבלו על עצמם את עשיית כולן, וכך מחשבתם הטובה להישמר מן החטא תצטרף ותיחשב להם כמעשה [אלשיך].
מבחינה מבנית וספרותית, פתיחת ציווי הלכתי במילה וַיֹּאמֶר היא נדירה ביותר. הגישה המרכזית היא שמילה זו משמשת בדרך כלל להבהרת חוק קיים, כפועל יוצא של אמירה קודמת, או כדי לקשור מצווה חדשה לאירוע שהתרחש בסמוך לה. במקרה זה, הפתיחה הייחודית אינה מחברת את המצווה רק לאירוע המקושש, אלא משמשת כחוליה מקשרת המהווה תוצאה מסכמת וכוללת של כל המאורעות והדינים המופיעים לאורך הפרשה כולה [רש"ר הירש].