תארו לעצמכם שקיבלתם תפקיד כל כך חשוב וגדול, שהוא דורש מכם לעבוד מבוקר עד ערב בלי הפסקה. מתי יהיה לכם זמן לגדל אוכל או לדאוג לצרכים שלכם? זה בדיוק מה שקרה ללוויים. ה' רצה שהם יוכלו להקדיש את כל הזמן שלהם לעבודת הקודש באוהל מועד בשקט וברוגע, בלי לדאוג מאיפה יהיה להם אוכל.
לכן, ה' פותח במילים וְלִבְנֵי לֵוִי. האות וי"ו מחברת את ההבטחה הזו להבטחות שניתנו לכוהנים לפני כן, ומראה שכשם שהברית עם הכוהנים היא לתמיד, כך גם המעמד של הלוויים הוא נצחי. ה' אומר להם הִנֵּה, מילה שמבטאת שמחה, כי הוא נותן להם את המתנה הזו ברצון ובשמחה רבה. ה' מוסיף ואומר נָתַתִּי, כדי להדגיש שהוא בעצמו נותן להם את המתנה, ולא בני ישראל. כך הלוויים ירגישו שהם עובדים רק עבור ה' לבדו, ולא ירגישו תלויים בעם.
המתנה שהם מקבלים היא כָּל מַעֲשֵׂר, שזה אומר עשירית מכל התבואה שצומחת בארץ. בזכות השפע הזה, הלוויים לא צריכים לחרוש ולזרוע בשדות, והם יכולים להיות פנויים לגמרי לשמור על המשכן. המעשר הזה ניתן להם לְנַחֲלָה, במקום לקבל חלקת אדמה בארץ ישראל כמו שאר השבטים. בדיוק כמו שאדמה נשארת קבועה לתמיד, כך גם המעשר הזה מגיע אליהם באופן קבוע ברציפות בכל שנה ושנה. בסוף, ה' מסביר שהמתנה הזו ניתנת חֵלֶף, כלומר כתמורה. זהו בעצם השכר ההוגן שהם מקבלים על העבודה הפיזית והעמל שלהם באוהל מועד.