איך הייתם מרגישים אם הייתם מקבלים ארגז ענק ומלא בכל טוב, אבל לפני שהייתם יכולים לטעום ממנו, הייתם צריכים לבחור את החלק הכי מוצלח ולתת אותו למישהו אחר? זה בדיוק מה שקורה ללוויים. בני ישראל נותנים ללוויים עשירית מהיבול שלהם בתור משכורת על העבודה שלהם. אבל לפני שהלוויים יכולים לאכול מזה, יש להם משימה חשובה. ה' אומר להם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ. המילה חֶלְבּוֹ לא מדברת על דבר שומני או על חלב ששותים, אלא על החלק הכי משובח והכי טעים של היבול. הלוויים צריכים לבחור את הפירות והירקות הכי יפים ולתת אותם במתנה לכוהנים. המילה מִמֶּנּוּ מלמדת שהם צריכים לעשות את זה כשהכל נמצא ממש מולם ובמקום אחד.
כל עוד הלוויים לא נתנו את החלק של הכוהנים, אסור להם לאכול אפילו מעט מהאוכל שלהם, כי יש בו עדיין קדושה מסוימת. אבל ברגע שהם נותנים את החלק המובחר, קורה דבר מעניין. ה' אומר שהאוכל שנשאר וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב. כלומר, כל מה שנשאר הופך להיות אוכל רגיל לגמרי, בדיוק כמו התבואה של כל אדם אחר. התורה מדגישה את זה כדי שלא נתבלבל, כי במקומות אחרים האוכל הזה נקרא בשם שיכול לגרום לנו לחשוב שהוא קדוש ואסור באכילה למי שאינו כוהן. אבל עכשיו זה אוכל רגיל לחלוטין, ולכן הלוויים יכולים לאכול אותו בכל מקום, אפילו במקומות לא טהורים כמו בית קברות, והם יכולים להשתמש בו לכל צורך ואפילו למכור אותו אם הם רוצים. בסוף, ה' אומר שהאוכל שייך לַלְוִיִּם. הוא לא אומר להם "לכם", אלא מדבר עליהם כדי להדגיש שעכשיו, אחרי שנתנו לכוהנים את החלק שלהם, מה שנשאר הוא הרכוש הפרטי והבלעדי שלהם, וזה השכר המגיע להם ביושר על כל העבודה החשובה שהם עושים.