הלויים מקבלים מעשר מהישראלים, אך גם עליהם מוטלת החובה להפריש חלק ממנו לכהנים. מעבר קריטי מתרחש במעמדו של המזון הנמצא בידי הלוי לאחר הוצאת החלק המיועד לכהן, מעבר ממצב של הגבלה למצב של היתר מוחלט.
המילה חֶלְבּוֹ מתייחסת לחלק המיטבי והמובחר ביותר של היבול. הפרשנים מסכימים כי משמעות הצירוף בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ היא שעל הלויים להפריש "תרומת מעשר" (מעשר מתוך המעשר שקיבלו) ולהעבירו לכהנים, תוך אזהרה שעליהם לבחור לשם כך דווקא את התוצרת המשובחת ביותר [תורה תמימה, מלבי"ם, הכתב והקבלה]. בנוסף, המילה מִמֶּ֔נּוּ מלמדת שההפרשה צריכה להיעשות מתוך תוצרת הנמצאת פיזית במקום ומקובצת יחד [הכתב והקבלה].
האות בי"ת במילה בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם משמשת במשמעות של "לאחר" או "בעבור". חל איסור על הלויים לאכול מהמעשר שלהם בטרם הושלמה הפרשה זו, שכן לפני כן התבואה נחשבת לטבל ויש בה רמת קדושה מסוימת [אבן עזרא, העמק דבר]. רק לאחר סיום ההפרשה בפועל, חל שינוי המעמד של היבול הנותר [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
באשר למעמד התוצרת הנותרת, הצירוף וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב קובע כי לאחר מתן החלק המובחר לכהן, תשעת החלקים הנותרים עוברים טרנספורמציה מלאה ונחשבים לחולין גמורים, בדיוק כמו יבול רגיל של ישראל [רש"י, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן, ביאור יש"ר].
הצורך בהבהרה זו נובע מכך שבמקומות אחרים בתורה, המעשר של הלוי מכונה בשם "תרומה". כדי למנוע טעות שלפיה המעשר שומר על קדושתו ואסור באכילה למי שאינו כהן, הכתוב משווה אותו במפורש לתבואת חולין רגילה [רש"י, מלבי"ם, מזרחי, גור אריה].
להשוואה זו ישנן השלכות מעשיות ברורות. מכיוון שהתוצרת הנותרת היא חולין לחלוטין, הלויים רשאים לאכול אותה בכל מקום, ואפילו במקומות של טומאה כגון בית קברות, וזאת בניגוד למתנות הכהונה של אהרן הדורשות אכילה בטהרה [שפתי כהן, אבן עזרא]. יתרה מכך, מותר להשתמש בתוצרת זו לכל צורך אנושי, לרבות מסחר, בעוד שמתנות כהונה מיועדות לאכילה, שתייה וסיכה בלבד [העמק דבר].
לבסוף, אף על פי שה' פונה ישירות אל הלויים, הכתוב משתמש במילה לַלְוִיִּם בגוף שלישי במקום לומר "לכם". בחירה לשונית זו נועדה להדגיש כי לאחר הפרשת התרומה, הנותר הוא רכושם המוחלט והבלעדי של הלויים. זהו החלק המיועד להם בארץ והשכר הראוי על עבודתם, בשונה ממתנות הכהונה הניתנות לאהרן כביטוי של גדולה וחסד מאת ה', ללא קשר לעבודה בפועל [רש"ר הירש, העמק דבר, שפתי כהן].