תשלום המעשר ללויים אינו נחשב למתנה קדושה משולחן גבוה, אלא למשכורת מעשית וארצית הניתנת להם מאת 'ה בתמורה לעבודתם במשכן. היעדר הקדושה במעשר הראשון הוא המפתח להבנת ההלכות הנגזרות מאופן אכילתו ומהתנאים לקבלתו.
הפרשנים מסכימים כי בניגוד לתרומה הדורשת טהרה, או למעשר שני שחובה לאוכלו בתוך חומות ירושלים, את המעשר הראשון של הלוויים ניתן לאכול בְּכָל מָקוֹם. מאחר שמדובר ברכוש חולין גמור נטול קדושה, מותר ללוי לאכול אותו אפילו במקום טמא כגון בית קברות [רש"י, אור החיים, רש"ר הירש, העמק דבר, מלבי"ם]. מתוך הלכה זו מוכיח רבי עקיבא כי המעשר שייך ללויים בלבד ולא לכוהנים, שהרי לכוהן מן הדין אסור להיכנס לבית הקברות, ולכן לא יוכל לקיים את ההוראה לאכול את המעשר בכל מקום [תורה תמימה].
ההיתר לאכול את המעשר חל על הלוויים, אַתֶּם וּבֵיתְכֶם. רוב הפרשנים מזהים את המילה "ביתכם" עם אשת הלוי. מכיוון שברור מאליו שאישה נשואה מותרת באכילת מעשר קל, שהרי היא מותרת באכילת תרומה החמורה ממנו, הכתוב בא ללמד זכות משפטית: אשת הלוי רשאית לתת רשות לשליח להפריש את "תרומת המעשר" מתוך הפירות של בעלה גם שלא מדעתו הישירה [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי המונח מתייחס לבית האב המורחב, שכן השבט כולו נחשב לבית אב אחד [חזקוני].
התורה מדגישה כי נתינה זו אינה מתנת חינם, כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם. השימוש במילה "שכר" אינו מקרי; בניגוד לתשלום על פעולה בודדת, שכר מצביע על שכירות כוללת של אדם לביצוע כלל משימותיו של המעסיק [מלבי"ם]. משום כך, קבלת המעשר מותנית בעבודה מלאה. לוי שמוכן לקבל עליו את כל עבודות המשכן יקבל את שכרו, אך אם יסרב לקבל על עצמו אפילו תפקיד אחד מתוך משימות הלוויים, הוא מאבד לחלוטין את זכותו לקבל חלק במעשר [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם]. תפיסה זו של קבלת שכר עבור עבודת קודש משמשת גם כבסיס ההלכתי לכך ששליחי ציבור רשאים לקבל תשלום על תפילתם, שכן הם עומדים כיום במקומם של הלוויים המשוררים במקדש [תורה תמימה].