בעקבות המשבר והמגפה שאירעו לאחר מרד קורח, בני ישראל היו שרויים בחרדה עמוקה וחששו כי כל קרבה אל המשכן תוביל למוות. כדי להרגיע את העם ולהסדיר את גבולות הקודש, מבהיר האל כי האחריות למניעת אסונות אינה מוטלת על העם הפשוט, אלא על נושאי התפקידים בקודש.
המילים וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן מעוררות דיון באשר לאופן מסירת הנבואה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדיבור הופנה למעשה אל משה, כדי שהוא יעביר את המסר לאהרן. הסיבה לכך היא שתלונת העם על סכנת המוות הופנתה קודם לכן אל משה, וכן משום שההוראות כוללות הנחיות הנוגעות גם להרחקת כלל ישראל מהקודש, ולכן משה חייב להיות שותף להן. מנגד, יש הסבורים כי מאחר שמדובר בהלכות כהונה מובהקות המסורות לאהרן, הדיבור הופנה אליו ישירות ללא תיווכו של משה [מלבי"ם, ברכת אשר].
הפסוק מחלק את האחריות לשני מעגלים. המעגל הראשון פונה אל אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ. בעוד ש"אתה ובניך" מתייחס לכהנים, הזיהוי של "בית אביך" נתון במחלוקת. הגישה הרווחת היא שמדובר בבני משפחת קהת, שעליהם הוטל לשאת את כלי המקדש, והם מצטרפים לאזהרה [רש"י, מזרחי, העמק דבר, שטיינזלץ, ברכת אשר]. דעות אחרות מרחיבות זאת לכלל שבט לוי [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור יש"ר], או מזהות זאת כפנייה אישית למשה, שאף עליו חלה האזהרה לשמור על גבולות הקודש במקום דריסת רגלי הכהנים [אור החיים].
על קבוצה זו מוטלת החובה: תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ. רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות הדבר היא אחריות כלפי חוץ: הכהנים והלויים נדרשים להזהיר ולמנוע מזרים ומטמאים להתקרב אל הכלים המקודשים שמפנים לפרוכת. אם יתרשלו בתפקידם ואדם זר יחטא בשוגג ויתקרב, עונשו של הזר יחול על הכהנים והלויים, והם אלו שיישאו באשמה. מנגד, גישה אחרת מפרשת את עוון המקדש כפגיעה פנימית במהות העבודה. לפי גישה זו, האחריות אינה רק על הרחקת העם, אלא על טעויות, חוסר ריכוז או כוונה לקויה של הכהנים והלויים עצמם במהלך העבודה, כגון זריקת דם או הקטרת חלב מבלי לדעת לשם מי נעשתה הפעולה [רש"ר הירש, מלבי"ם, צפנת פענח].
המעגל השני מצמצם את האחריות ופונה אל הכהנים בלבד: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם. המילה אִתָּךְ מודגשת כדי ללמד שאהרן ובניו מוזהרים יחד ובאופן תמידי, ואין זמן שבו החובה חלה רק על אחד מהם [אור החיים]. "עוון הכהונה" מפורש לרוב כאחריות של הכהנים להשגיח שהלויים לא יעסקו בעבודות המיוחדות לכהנים, ובכך ליצור הפרדה ברורה בין התפקידים [רש"י, ספורנו, אבן עזרא, ביאור יש"ר, רקנאטי].
יש המפרשים שעוון הכהונה מתייחס לפגמים שעושים הכהנים עצמם בעבודתם [רלב"ג, העמק דבר, שטיינזלץ], ובמיוחד לפגיעה בקדושת הכהונה מתוך חמדנות ואנוכיות. אזהרה זו נועדה למנוע מצב שבו כהן לוקח את חלקו בבשר הקורבן לפני זריקת הדם או הקטרת החלבים, ובכך שוכח שמשולחן גבוה הוא זוכה, והופך את עבודת הקודש למקור רווח אישי המבזה את המקדש [רש"ר הירש, מלבי"ם]. מנגד, ישנו אף פירוש ייחודי ולפיו המילה תשאו כאן אינה לשון עונש אלא קשורה למילה סליחה, כלומר שהכהנים, בעשיית עבודתם, יגרמו לסליחה וכפרה לעם [שד"ל].