הלויים, המקבלים מעשר מן הישראלים, מצווים להפריש מתוכו "מעשר מן המעשר" (תרומת מעשר) ולתת אותו לכהן. פסוק זה מגדיר את מהותה של תרומה זו, את מעמדה ההלכתי, ואת היחס הנפשי שצריך ללוות את נתינתה.
מבחינה לשונית, הפועל וְנֶחְשַׁב מופיע בלשון זכר, אף שהנושא תְּרוּמַתְכֶם הוא בלשון נקבה. תופעה דקדוקית זו מצויה במקרא כאשר הנשוא קודם לנושא, ומשמעות הפועל כאן היא סתמית, כלומר "ייחשב הדבר" [שד"ל, ברכת אשר].
הפרשנים עומדים על המשמעות הפסיכולוגית והרוחנית של המילים וְנֶחְשַׁב לָכֶם. מכיוון שהלויים אינם בעלי נחלה וקרקעות, הם עלולים להרגיש כמי שניזונים מחסדי אחרים ואוכלים יבול שאינו שלהם. לכן, הכתוב מדגיש שהמעשר שהם מקבלים מהישראלים נחשב לזכותם כאילו צמח בשדותיהם ובכרמיהם ממש, שהרי זהו חלף עבודתם [הכתב והקבלה, חתם סופר]. יתרה מכך, נתינת התרומה מתוך המעשר שלהם מביאה ברכה אל בתיהם [ספורנו], והיא נחשבת להם כנדיבות לב אמיתית, משום שהם נותנים מתוך תבואה שכבר נמדדה ונאספה [העמק דבר]. עצם קריאת התרומה על שמם במילה תְּרוּמַתְכֶם מלמדת שעל אף שהתרומה אסורה באכילה לזרים, מותר להם ליהנות ממנה [תורה תמימה, רש"ר הירש].
הכתוב משווה את תרומת הלויים לתרומה הגדולה שמפריש הישראל, באומרו כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהשוואה זו באה ללמד שדין "תרומת מעשר" שווה לחלוטין לדין "תרומה גדולה": שתיהן אסורות באכילה לזרים ולטמאים, והאוכל אותן במזיד חייב מיתה בידי שמים, ובשוגג חייב בתשלום קרן וחומש [רש"י, רשב"ם, מזרחי, רש"ר הירש].
מתוך המילה וְנֶחְשַׁב לומדים הפרשנים הלכות רבות הקשורות לכוחה של ה"מחשבה". תרומה ניטלת במחשבה ובאומדן דעת, ללא צורך במדידה, שקילה או מניין מדויקים [תורה תמימה, רש"ר הירש, הכתב והקבלה]. בשל התלות בדעת ובמחשבה, קטן שאין בו דעת אינו יכול לתרום [תורה תמימה], אך מנגד, ניתן למנות שליח שיפריש את התרומה עבור האדם [חתם סופר]. כמו כן, המחשבה צריכה להיות מוגדרת למקום מסוים בערימת התבואה [תורה תמימה]. קיימת מחלוקת האם ההיתר להפריש באומדן תקף גם ב"תרומת מעשר" ששיעורה קבוע ומדויק (עשירית), או שמא היתר זה שייך רק בתרומה גדולה שאין לה שיעור מן התורה [תורה תמימה, מלבי"ם].
הפסוק מפרט את המקורות שמהם מופרשת התרומה: כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב. המילה וְכַמְלֵאָה מתפרשת כתבואה שנתמלאה והגיעה לגמר בישולה [רש"י, ביאור יש"ר, נתינה לגר]. יש המפרשים שמונח זה מכוון ספציפית ליין ולשמן, שכן בניגוד לתבואה יבשה שאפשר לגדוש אותה מעל שפת הכלי, נוזלים ממלאים את הכלי רק עד כדי קיבולתו [בכור שור, חזקוני]. לחלופין, היין והשמן נקראים כך משום שייעודם למלא את החביות [הכתב והקבלה]. המונח מִן הַיָּקֶב מתאר את החפירה והבור שלפני הגת, שאליו ניגר היין [רש"י, הכתב והקבלה, שטיינזלץ].
מתוך הקבלה זו לתבואה שבגורן וליקב, נלמדים שני כללים הלכתיים נוספים: ראשית, כשם שדגן ויין המגיעים לגורן וליקב הם תוצרת שנגמרה מלאכתה, כך אין לתרום מדבר שלא נגמרה מלאכתו (כמו שיבולים או ענבים שלמים) על דבר שנגמרה מלאכתו [תורה תמימה, רלב"ג, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. שנית, כשם שהגורן והיקב נחשבים ליחידה אחת שאי אפשר לחלקה, כך אין תורמין מן הפירות הטהורים על הפירות הטמאים [תורה תמימה].