מערכת היחסים המיוחדת שבין ה' למשרתיו במקדש מקבלת ביטוי מעשי וכלכלי בחלוקת בשר הקרבנות. הכתוב מגדיר את מתנות הכהונה ברמת הקדושה הגבוהה ביותר, ומבסס את זכותם של הכהנים לקבל חלקים מן הקרבנות המוקדשים לשמים.
ההתמקדות בפסוק היא בבשר מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, בשונה מקדשים קלים הניתנים בחלקם גם לאכילת הבעלים [אבן עזרא, בכור שור]. הפרשנים מסכימים כי הצירוף מִן הָאֵשׁ אינו אומר שהכהנים נוטלים חלק מתוך האש עצמה, אלא שהם זוכים בבשר הנותר רק לאחר הקטרת החלקים המיועדים למזבח. למעשה, קדשי הקדשים היו ראויים לעלות כולם כליל לגבוה, אך ה' העניק מהם לכהנים, כך שהם זוכים בחלקם ישירות מ"שולחן גבוה" [ספורנו, העמק דבר, מזרחי]. קיימת גם הקבלה רעיונית והלכתית בין המזבח לכהן: כשם שהאש "אוכלת" את חלקה, כך הכהנים אוכלים את חלקם [תורה תמימה]. בנוסף, יש שראו במילה "אש" רמז לאש השכינה, שממנה הכהנים ניזונים [רקנאטי].
הביטוי כָּל קָרְבָּנָם נתפס ככלל המרחיב את זכות הכהנים לקרבנות שלא פורשו בהמשך הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו רמז לזבחי שלמי ציבור, שהם השלמים היחידים הנחשבים לקדשי קדשים. פרשנים אחרים מוסיפים כי ביטוי זה מרבה גם את לוג השמן של המצורע, שאף הוא ניתן לכהן [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, קיצור בעל הטורים].
כאשר הכתוב מפרט לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם, תוספת האות למ"ד בראש המילים אינה מקרית. היא באה להדגיש שהכהנים אינם מקבלים את כל הקרבן, אלא רק חלק מתוכו, לאחר שהופרש חלקו של המזבח [מזרחי, גור אריה]. המילה "כל" החוזרת בכל אחד מסוגי הקרבנות נועדה לרבות גם מקרים חריגים שאינם באים לכפרה רגילה, כגון מנחת העומר ומנחת סוטה, חטאת העוף (שלמרות שמליקתה נראית כנבלה, היא הותרה באכילה לכהנים), ואשם נזיר [תורה תמימה, רש"ר הירש].
אחד החלקים המפתיעים בפסוק הוא המילים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי. בעוד שמפרשים בודדים מסבירים כי לשון "השבה" נופלת על כל מתנה ומנחה [שד"ל] או על קרבן מעילה שבו אדם משיב את מה שלקח מההקדש [אבן עזרא], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ב"גזל הגר" – אדם שגזל גר שמת ללא יורשים, שעליו להשיב את הקרן והחומש לכהנים. פרשנים רבים התקשו מדוע דין אזרחי של השבת גזילה משולב בתוך פסוק העוסק בקדשי קדשים במקדש. התשובה לכך היא כפולה: ראשית, התורה עצמה במקום אחר מכנה את גזל הגר בשם "אשם", ובכך משווה את מעמדו ההלכתי לקדשים. שנית, השימוש בפועל "ישיבו" במקום "יביאו" מחייב שמדובר בדבר גזול שיש בו חובת השבה ממשית [תורה תמימה, משכיל לדוד, ברכת אשר, ברטנורא].
בסיום הפסוק, ההכרזה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ קובעת מסמרות באשר לבעלות. הבשר מיועד אך ורק לכהנים הזכרים ("בניך"), להוציא נשים ועבדים שאוכלים בקדשים קלים אך לא בקדשי קדשים [בכור שור, רקנאטי, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, החלק הניתן לכהן (ובעיקר עורות הקרבנות או גזל הגר) נחשב לממונו האישי המוחלט, עד כדי כך שבאופן עקרוני הוא יכול להשתמש בו ככסף לכל דבר, אפילו כדי לקדש אישה [תורה תמימה, צפנת פענח]. חזרה משולשת זו על המילה "לך" לאורך הפסוק, מדגישה את זכותם המוחלטת של הכהנים במתנות אלו [הטור הארוך].