מתנת הבכורות מבהמה טהורה מוענקת לכהנים, ולאחר הקרבת הדם והחלב על המזבח, בשר הבהמה עובר לרשותם. הכתוב מבסס את מעמדו של בשר הבכור על ידי השוואתו לקרבנות השלמים, ומגדיר בכך את זכויות האכילה וזמן הצריכה שלו.
המילה וּבְשָׂרָם בלשון רבים מלמדת על הלכה ייחודית: הכהן מקבל לידיו לא רק בכור תמים הראוי להקרבה, אלא גם בכור בעל מום הפסול למזבח [תורה תמימה, חזקוני, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. הבשר הופך לרכושו המוחלט של הכהן לצורך אכילה, אף שחל איסור לגזוז את הבהמה או לעבוד בה [רש"ר הירש]. כאשר מדובר בבכור תמים, רק כהן הראוי לעבודה חולק בבשר, ולכן כהן טמא או אָבֵל מנועים מכך, אך כהן בעל מום זכאי לחלקו [תורה תמימה]. לעומת זאת, אם הבכור בעל מום, הכהן רשאי להזמין גם ישראלים שאינם כהנים, ואף נשים טמאות, להשתתף באכילתו [תורה תמימה, הכתב והקבלה].
ההשוואה כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין נועדה להקיש את דין הבכור לדין קרבן השלמים. משמעות הדבר היא שהבשר מותר באכילה לכהן, לאשתו, לבניו ולעבדיו הטהורים [רש"י, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, ההשוואה קובעת את זמן האכילה: כשם ששלמים נאכלים במשך שני ימים ולילה אחד, כך גם בשר הבכור [רש"י, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים על דרך הפשט כי ההשוואה באה להדגיש שהבכור הוא מתנה הניתנת ישירות מידי הישראלי לכהן, בדומה לשוק של קרבן, ולא מתנה המופרשת מתוך החלקים שעולים לאש ה׳ על המזבח, כמו חזה התנופה [העמק דבר].
כפילות הלשון בסוף הפסוק, לְךָ יִהְיֶה, לאחר שכבר נאמר בתחילתו "יהיה לך", נדרשת על ידי הפרשנים כתוספת זכות לכהן. התוספת באה לשלול את האפשרות להשוות את הבכור לקרבן תודה, שנאכל רק ליום ולילה אחד, ומבטיחה את הרחבת הזמן לשני ימים [רש"י, ביאור יש"ר, שפתי חכמים, מלבי"ם]. הרחבת זמן זו הגיונית גם מבחינה רעיונית, שכן קרבן השלמים דורש ארבע מתנות דם על המזבח לעומת מתנה אחת בלבד בבכור, ולכן ראוי שהבכור הקל יותר יקבל את זמן האכילה המקל והארוך יותר של השלמים [רלב"ג].
יתרה מכך, מילים אלו מדגישות שהאכילה במשך יומיים היא בגדר רשות וזכות שניתנה לכהן, ואין עליו חובה למשוך את זמן האכילה על פני כל היומיים אם אינו חפץ בכך [גור אריה]. עם זאת, ההקפדה על מסגרת זמן זו נועדה גם להגביל, ולפסול את הבשר לחלוטין אם נותר לאחר אותם שני ימים ולילה אחד [ריב"א].