במדבר, פרק י״ח, פסוק י״ח

תארו לעצמכם שאתם מקבלים מתנה מיוחדת מאוד, ויש הוראות המראות בדיוק מי יכול ליהנות ממנה וכמה זמן. בתקופת המשכן והמקדש, החיה הראשונה שנולדה לעדר של כל אדם מישראל נקראה בכור, והיא ניתנה במתנה לכהן. התורה משתמשת במילה וּבְשָׂרָם בלשון רבים, כדי ללמד אותנו שהכהן מקבל את הבכור בכל מצב. גם אם זה בכור בריא ומושלם שמקריבים לה׳, וגם אם זה בכור שיש לו מום, כמו פציעה, ולכן אי אפשר להקריב אותו. הבשר שלו שייך לכהן. התורה משווה את בשר הבכור לחלקים מיוחדים מקרבן שלמים, וכותבת שהוא יהיה לכהן כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין. ההשוואה הזו באה ללמד אותנו שני דברים חשובים. קודם כל, מי יכול לאכול את הבשר? בדיוק כמו בקרבן שלמים, לא רק הכהן עצמו אוכל מזה, אלא כל המשפחה שלו, אשתו והילדים יכולים להצטרף לסעודה. דבר שני, מותר להם לאכול את הבשר בנחת במשך יומיים שלמים ולילה אחד שביניהם. בסוף מופיעות המילים לְךָ יִהְיֶה. למה התורה חוזרת שוב ואומרת שהבשר יהיה של הכהן? כדי להבטיח את הזכות שלו לאכול את הבשר במשך יומיים, ולא רק ביום אחד כמו שקורה בקרבנות אחרים. הכהן כמובן לא חייב למשוך את האכילה על פני כל היומיים אם הוא לא רוצה, אבל זה הזמן המקסימלי שניתן לו. ברגע שעוברים היומיים והלילה, הבשר נפסל ואסור לאכול ממנו יותר.