לאחר הקמת המשכן והחשש הכבד של העם מפני פגיעה בעת התקרבות לקודש, ה' מסדיר את חלוקת התפקידים כדי להגן על בני ישראל. מתן תפקידי השמירה והתחזוקה של המקדש ללוויים נועד לא רק כדי שיבצעו את העבודה בעצמם, אלא גם כדי שישמשו כחיץ. הלוויים, שזכו לקבל את המעשרות, נושאים באחריות להזהיר את העם ולמנוע מהם לגשת אל הקודש, ובכך הם מצילים את ישראל מהסכנה ומהפחד שמא ימותו בקרבת המשכן [רלב"ג, ביאור יש"ר, שטיינזלץ, רש"ר הירש].
הפרשנים מסכימים כי פסוק זה מהווה מקור כפול הכולל הן אזהרה והן עונש ל"זר" (מי שאינו כהן או לוי) הניגש לעבודת המקדש [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם].
בביאור המילים וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד, המילה עוֹד באה ללמד שאירוע של התקרבות אסורה כבר התרחש בעבר [חזקוני], כפי שקרה במרד של עדת קורח [אבן עזרא]. ההתקרבות האסורה שעליה מזהיר הפסוק אינה עצם הנוכחות במקום, אלא התקרבות במטרה לעבוד את עבודת הקודש [רלב"ג].
סוף הפסוק, לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת, מפרט את העונש על התקרבות זו, שהוא מיתה בידי שמים [רלב"ג, רש"ר הירש]. ישנה גישה המחלקת את העונש בפסוק לשני רבדים שונים של חומרה: המילים לָשֵׂאת חֵטְא מתייחסות לזר שניגש לבצע את עבודת הלוויים, ואילו המילה לָמוּת מכוונת למי שמעז לגשת ולבצע את עבודת הכהונה [העמק דבר]. איסור זה על עשיית עבודת הלוויים על ידי מי שאינו מורשה לכך הוא חמור ועומד בפני עצמו, וכולל בתוכו את התפקידים המובהקים של הלוויים כגון עבודת השירה ושמירת השערים [תורה תמימה, שטיינזלץ].