פרנסתו של שבט לוי מתוכננת כתחליף ישיר לאחוזה פיזית בארץ ישראל. מכיוון שהלויים מוקדשים לעבודה רוחנית במקום לעבודת אדמה, צורכיהם החומריים מסופקים דרך המעשרות שמפריש שאר העם. הסדר זה מבטיח את זמינותם התמידית לעבודת הקודש, תוך יצירת תלות הדדית בין המנהיגות הרוחנית לבין העם. מבחינה דקדוקית, המילה מַעְשַׂ֣ר מנוקדת בפתח משום שהיא צורת סמיכות, שמשמעותה "המעשר של" [חזקוני, מנחת שי].
למתנת המעשר ישנה מטרה כפולה: היא משמשת כפיצוי על כך שהלויים אינם מקבלים נחלה בארץ, וכן כשכר חלף עבודתם, הפוטר אותם מן הטורח הקשה של עבודת האדמה והכנת המזון [אור החיים, בכור שור]. במבט ראשון, קבלת עשירית מכלל תבואת העם עשויה להיראות כתמורה גדולה מאוד עבור שבט קטן יחסית. עם זאת, החובה להפריש מעשר חלה רק על סוגי גידולים מסוימים ולאחר גמר מלאכתם. מצב זה עלול היה לעורר חשש בקרב הלויים שמא חקלאים ימצאו דרכים לפטור את תבואתם ממעשר, ולכן הכתוב מדגיש את הקשר לתרומה, כדי להבטיח שמרגע שהופרשה התרומה הראשונית, חובת המעשר כבר חלה ומעמדם של הלויים מובטח [העמק דבר, רש"ר הירש].
שאלה מרכזית שעולה מן הפסוק היא מדוע התורה פותחת במונח "מעשר" אך מיד לאחר מכן מכנה אותו תְּרוּמָ֔ה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב קורא למעשר "תרומה" כל עוד הלוי טרם הפריש ממנו את "תרומת המעשר", שהיא העשירית שהוא עצמו מחויב להעביר לכוהן. במצב זה, המעשר שומר על מעמד קדוש וחמור של תרומה, ולכן חל איסור מוחלט על אכילתו בטרם הופרש החלק הראוי לכוהן [תורה תמימה]. יתרה מכך, כל עוד הלוי לא הפריש את תרומת המעשר, יש לו אפשרות הלכתית להשתמש בפירות אלו כדי לפטור תבואה אחרת ממעשר [תורה תמימה, צפנת פענח, מלבי"ם]. רק לאחר מסירת החלק לכוהן, התבואה מותרת באכילה, דבר הממחיש כי הלויים ומעשרותיהם משמשים למעשה כמשרתים עבור קדושה עליונה יותר, המיוצגת על ידי הכוהן [אור החיים]. גישה שונה מסבירה כי המונח מציין פירות שכבר הורמה מהם התרומה הגדולה [רלב"ג].
התורה מגדירה את המעשר במילה לְנַחֲלָ֑ה. הפרשנים מסבירים שכשם שנחלת קרקע היא קבועה ואינה פוסקת, כך גם זכותם של הלויים למעשר היא נצחית. היא נוהגת ברציפות בכל שנה, בניגוד למעשרות אחרים שמתחלפים במחזור השנים, וחיובה קיים בין אם בית המקדש קיים ובין אם לאו [רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש].
בסופו, הפסוק חוזר ומדגיש: בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃. כפילות זו באה ללמד שהאיסור על קבלת נחלה הוא מוחלט ותמידי. הוא תקף לא רק בחלוקה הראשונית של ארץ ישראל, אלא גם בכל הרחבה עתידית של גבולות הארץ, כגון נחלות הקיני, הקניזי והקדמוני [צפנת פענח, מלבי"ם]. עם זאת, יש מי שדורש מתוך המילים "בתוך בני ישראל" רמיזה לעתיד לבוא; אף שהלויים לא ינחלו קרקע כאחד השבטים, הם עתידים לקבל תרומת נחלה מיוחדת מידי הנשיא [נחל קדומים].