במדבר, פרק י״ח, פסוק כ״ד

פרנסתם של הלויים מבוססת על מַעְשַׂ֣ר בני ישראל, כלומר המעשר של העם, המשמש שכר ופיצוי על כך שאינם מקבלים אחוזה פיזית בארץ כדי שיוכלו להתמסר לעבודת ה'. הכתוב מכנה את המעשר תְּרוּמָ֔ה מפני שהוא שומר על מעמד קדוש ואסור באכילה עד שהלוי יפריש ממנו חלק לכוהן, או משום שמדובר בפירות שכבר הופרשה מהם התרומה הראשונית. מתנה זו ניתנת ללויים לְנַחֲלָ֑ה, שכן זכותם למעשר היא נצחית ורציפה בכל שנה ממש כמו קביעות של בעלות על קרקע. משום כך מודגש שוב כי בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה, איסור מוחלט ותמידי על קבלת נחלה התקף גם בכל הרחבה עתידית של גבולות הארץ.