במדבר, פרק י״ח, פסוק י״ז

קדושת בכורות הבהמה הטהורה חלה עליהם כבר מרחם אמם, והפירוט בְּכוֹר־שׁוֹר אוֹ־בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ־בְכוֹר עֵז מלמד שהוולד, מכל גיל, חייב להיות זהה במינו לאמו. בשל קדושה מוחלטת זו חל הציווי לֹא תִפְדֶּה, האוסר להפקיע את קדושת הבכור בכסף כדי למכרו כבשר חולין, ונקבע כי קֹדֶשׁ הֵם, בדומה לקורבנות אחרים שקדושתם טבועה בגופם. בעת ההקרבה אֶת־דָּמָם תִּזְרֹק עַל־הַמִּזְבֵּחַ בזריקה אחת המקדישה את עצם קיומם לה', כאשר יש הסוברים שגם דם הקורבנות המקבילים להם נזרק מרחוק, בעוד אחרים סבורים שהוא נשפך מקרוב אל יסוד המזבח. לאחר מכן, וְאֶת־חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה, כלומר רק שריפת השומן העוטף את האיברים הפנימיים באש המזבח הופכת את הקורבן למקובל לפני ה', בעוד בשר הבכור עצמו נותר לאכילת הכהנים.