במדבר, פרק י״ח, פסוק ל״ב

כאשר הלויים מפרישים את תרומת המעשר, עליהם לתת לכהנים את החלק המובחר והטוב ביותר מהיבול, כפי שמצווה הדרישה בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ. הקפדה על כך תבטיח שוְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא, אך אכילת הפירות בטרם הופרשו או הפרשה מהחלק הרע תגרור עוון ועונש מיתה בידי שמים, כפי שמשתמע מתוך ההבטחה וְלֹא תָמוּתוּ. הציווי וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ מזהיר שלא לטמא את הקודשים, לא לזלזל בהם, ולא להוזיל אותם על ידי עבודה בתמורה לקבלתם. במובן הרחב, אזהרה זו גם דורשת מהמנהיגים שלא לדבר סרה בעם ישראל שכן ה' חפץ בטובתם, ולאחר קיום כל ההוראות כראוי שאר הפירות הופכים לחולין המותרים באכילה לכל אדם.