במדבר, פרק י״ח, פסוק ט״ו

קדושת הבכורות חלה על כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם, כלומר הוולד הראשון שפותח את הרחם בלידה טבעית, ומוקדשת לה' במינים הראויים למזבח כפי שנאמר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה. ההשוואה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ מלמדת שבעלי הבכורות יכולים לתיתם לכל כהן בכל מקום ושמום גופני אינו פוטר מקדושה זו, בעוד שכוהנים ולויים פטורים ממנה לחלוטין. המילה אַ֣ךְ פוטרת מפדיון במקרי מוות מסוימים, ולאחריה בא הציווי המוחלט פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם, המטיל על האב חובה קפדנית לפדות את בנו בכסף המועבר לכהן. לעומת זאת, החובה לגבי בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה, המכוונת ספציפית לפטר חמור, היא על תנאי ופחותה באחריותה, וישנה מחלוקת אם גם אותה תִּפְדֶּֽה לאחר שלושים יום כבאדם או מיד עם הלידה.