יצא לכם פעם לחשוב איך היו משיגים אוכל אנשים שעבדו כל היום בבית המקדש? בזמן שרוב העם עבד קשה בשדות, שבט לוי היה עסוק בעבודת הקודש של ה'. בגלל שהם לא יכלו לגדל אוכל בעצמם, התורה קבעה להם סידור מיוחד. במקום לקבל שטח אדמה בארץ ישראל, הם מקבלים את המַעְשַׂר, שזה המעשר של בני ישראל, כלומר עשירית מהתבואה שהעם מגדל. המתנה הזו היא גם הפיצוי שלהם על כך שאין להם אדמה, וגם המשכורת שלהם על עבודתם החשובה, שחוסכת מהם את העבודה הקשה בשדה.
אבל רגע, התורה קוראת למתנה הזו גם תְּרוּמָה. למה? הרי מעשר ותרומה הם בדרך כלל דברים שונים. הסיבה היא שגם הלויים בעצמם צריכים לתת מעשר מתוך מה שקיבלו, ולהעביר אותו לכוהן. כל עוד הלוי לא הפריש את החלק של הכוהן, האוכל שבידיו נחשב קדוש וחמור כמו תרומה, ואסור לו לאכול אותו. רק אחרי שהוא נותן לכוהן את החלק שלו, מותר לו לאכול. זה מזכיר ללויים שגם הם משרתים קדושה גבוהה יותר.
התורה גם קוראת למתנה הזו לְנַחֲלָה. נחלה היא בדרך כלל חלקת אדמה שנשארת של המשפחה לתמיד. בדיוק כמו שאדמה היא דבר קבוע שלא נעלם, כך גם הזכות של הלויים לקבל את המעשר היא נצחית וקיימת בכל שנה ושנה. כדי להבהיר את העניין עד סופו, מודגש שוב כי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. החזרה הזו באה ללמד אותנו שהאיסור על הלויים לקבל אדמה הוא מוחלט ותמידי. גם אם בעתיד הגבולות של ארץ ישראל יתרחבו ויהיה עוד שטח לחלק, שבט לוי עדיין לא יקבל אדמה רגילה, כי התפקיד הרוחני שלו הוא הנחלה האמיתית שלו.