יצא לכם פעם לקבל תפקיד כל כך מיוחד, שרק אתם יכולים לבצע אותו ואסור לאף אחד אחר להחליף אתכם? זה בדיוק מה שקרה לשבט לוי. התורה אומרת וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, כדי להדגיש שהעבודה במשכן שייכת אך ורק להם. אפילו לכוהנים אסור לעשות את התפקיד של הלוויים. זו חובה שהם חייבים לבצע תמיד כקבוצה אחת, גם בזמנים שבהם הם לא מקבלים תשלום על עבודתם.
אבל עם תפקיד כל כך חשוב מגיעה גם אחריות גדולה. המילים וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם מלמדות אותנו שהלוויים אחראים לשמור על המשכן. הם צריכים להזהיר אנשים אחרים לא להתקרב למקומות שאסור להם, גם אם זה קורה בטעות או מחוסר ידיעה. אם הלוויים לא שמרו מספיק טוב ומישהו אחר טעה והתקרב, האחריות והאשמה נופלות על הלוויים עצמם.
בגלל שהם עובדים כל כך קשה ונושאים באחריות כבדה, ה' ציווה שבני ישראל ייתנו להם מעשר, שזה חלק מיוחד מהיבול של השדות. הכלל הזה הוא חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כלומר חוק שנשאר לתמיד, וגם אם דברים משתנים הזכות של הלוויים לקבל את המעשר נשארת קבועה.
ולמה הם צריכים את המעשר הזה? כי וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. בניגוד לשאר השבטים, הלוויים לא מקבלים שטח אדמה משלהם בארץ ישראל. הם מוותרים על שדות וחקלאות כדי שיוכלו להקדיש את כל הזמן שלהם לעבודה הרוחנית החשובה. בגלל שאין להם אדמה, הם תלויים תמיד ברצון הטוב של שאר העם שידאג להם ויביא להם את המעשר.