התורה מעניקה לכוהנים זכות מיוחדת ברכוש שאדם מחליט להפריש לחלוטין משימושו האישי. פעולת ההקדשה הזו מעבירה את הבעלות על הנכסים מהאדם הפרטי אל נציגי המקדש.
המושג כָּל חֵרֶם מתייחס לרכוש, בין אם מדובר במטלטלין ובין אם בנכסי דלא ניידי, שאדם מישראל מקדיש ואוסר לשימוש [ביאור שטיינזלץ, רבנו בחיי]. הפרשנים מסבירים כי אם האדם פירש במפורש שהרכוש מיועד לתחזוקת המקדש, הרכוש יועבר לשם. עם זאת, מתעוררת מחלוקת לגבי מצב שבו האדם החְרים את רכושו בסתם, ללא פירוט. לפי הגישה המרכזית שנפסקה להלכה, חרם סתמי מועבר לכוהנים [רבנו בחיי, מלבי"ם]. מנגד, קיימת דעה שלפיה חרם סתמי מיועד לבדק הבית, ולפי גישה זו הפסוק שלנו מדבר רק על מקרה שבו האדם פירש במפורש שהוא מחרים את רכושו לטובת הכוהנים [מלבי"ם].
המילים לְךָ יִהְיֶה מבטאות את המעמד המשפטי של הרכוש לאחר ההקדשה. כל עוד הרכוש נמצא בביתו של הבעלים, יש לו מעמד של קודש, והמשתמש בו עובר על איסור מעילה. אך ברגע שהרכוש עובר לידיו של הכוהן, הוא הופך להיות חולין לכל דבר, בדומה לשאר ממונו האישי של הכוהן, והוא רשאי אפילו למכור אותו לכל אדם שיחפוץ [תורה תמימה]. את החרם יש לתת לכוהנים שעובדים באותה משמרת במקדש בזמן ההקדשה [רבנו בחיי, תורה תמימה]. מבחינה הלכתית, עצם העברת הרכוש לכוהן אינה נובעת מקדושה מהותית שטבועה בחפץ, אלא מגזירת הכתוב שפועלת במנגנון הדומה לנדר [צפנת פענח].
המילה בְּיִשְׂרָאֵל הייתה עשויה לרמז שרק גברים מישראל יכולים להחרים רכוש, תוך הוצאת נשים, עבדים או גויים מכלל זה. אולם, הפרשנים מדגישים כי המילה כָּל בתחילת הפסוק באה לרבות ולהרחיב את הדין, ומלמדת שגם רכוש שהוחרם על ידי גויים, נשים ועבדים מועבר לידי הכוהנים [מלבי"ם, צפנת פענח].