פנייתו של ה' בפסוק זה מקדימה את הציווי ללויים להפריש תרומה מתוך המעשרות שהם מקבלים. הדיבור מופנה אל משה לבדו, ולא אל אהרן, משום שהציווי המפורט בהמשך מחייב את הלויים לתת "מעשר מן המעשר" לאהרן הכוהן. על כן, לא היה זה מן הראוי שאהרן עצמו יצווה את הלויים על נתינת מתנות המיועדות לו [אבן עזרא].
המשך הדיבור המופנה למשה כולל בתוכו הלכות מוגדרות בדבר האופן שבו יש להרים את התרומה. כלל יסודי הוא שאין להפריש מפירות שגדלו בארץ ישראל כדי לפטור פירות שגדלו בחוץ לארץ, בדומה לאיסור להפריש מתבואה חדשה על תבואה ישנה. עיקרון הלכתי זה, האוסר להפריש מדבר אחד על משנהו כאשר הם אינם חולקים את אותו מעמד, מקביל לדינים הנוהגים גם בהפרשת חלה ובמעשר בהמה. בנוסף, ישנה גישה הקושרת את מהות הציווי והחובה הנוהגת בו לדינים המאפיינים את המעשר השני [צפנת פענח].