שרשרת הנתינה והקדושה בעם ישראל אינה נעצרת אצל הלויים. לאחר שהם מקבלים את המעשר מן הישראלים, מוטלת עליהם החובה להפוך בעצמם לנותנים, ולהרים תרומה מתוך מה שקיבלו אל הכהנים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם משמעותן שכפי שעם ישראל מרים תרומה מתבואת השדה והכרם, כך על הלויים להפריש תרומה מתוך המעשר שלהם, שכן המעשר נחשב לנחלתם [רש"י, חזקוני, גור אריה, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לפשט הכתוב, פרשנים רבים מוצאים במילים גַם אַתֶּם מקור הלכתי יסודי לדיני השליחות. ההשוואה בין הנותן לשליח מלמדת ש"שלוחו של אדם כמותו", וכפי שהמשלח הוא בן ברית הקשור במצוות ה', כך גם השליח חייב להיות בן ברית, מה שמוציא גויים מכלל אפשרות לשמש כשליחים לדברי הלכה [תורה תמימה, תיבת גמא, רש"ר הירש, בכור שור]. [רש"ר הירש] מוסיף רובד רעיוני ולפיו הלוי עצמו משמש למעשה כשליח של הישראלי כדי להעביר את החלק המקודש אל הכהן. דעה נוספת גורסת כי התוספת של המילה "גם" באה לרבות את הכהנים עצמם, שחייבים אף הם להפריש תרומות ומעשרות מפירותיהם [תורה תמימה, מלבי"ם]. בנוסף, המילה אַתֶּם נדרשת כדי למעט שותפים, אפוטרופוסים ואריסים מחיובים מסוימים בהפרשה [תורה תמימה].
הביטוי מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם מרחיב את החובה ומלמד שדין המעשר נוהג בכל סוגי הפירות [מלבי"ם, צפנת פענח]. כמו כן, נלמדת מכאן הקלה מיוחדת הנוגעת ל"תרומת מעשר": בשונה מתרומה רגילה שחייבת להילקח מתבואה הנמצאת בסמיכות פיזית, תרומת מעשר יכולה להיות מופרשת גם מתבואה המפוזרת במקומות שונים לחלוטין [תורה תמימה, הכתב והקבלה]. ביטוי זה גם מקיש בין כל סוגי המעשרות, ולפיו כשם שקטן אינו מפריש מעשר דגן, כך אינו מפריש מעשר בהמה [תורה תמימה].
הציווי בסוף הפסוק, וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, מעורר שאלה פרשנית עמוקה: הרי אהרן נפטר במדבר ולא נכנס לארץ ישראל כדי לקבל מתנות אלו, ואם כן מדוע התורה מצווה לתת לו אישית? מתוך קושי זה, עולות מספר גישות. הגישה הראשונה רואה בכך רמז טמיר לתחיית המתים מן התורה, ומלמדת שאהרן עתיד לקום לתחייה ולקבל את התרומה מישראל [תורה תמימה, חתם סופר, העמק דבר]. הגישה השנייה לוקחת את דמותו של אהרן כמודל רוחני ומוסרי. כשם שאהרן היה מחובר לתורה והקפיד על טהרה, כך התרומה צריכה להינתן רק לכהן שהוא תלמיד חכם וירא שמים, ואין לתת מתנות כהונה לכהן שהוא עם הארץ [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם]. [העמק דבר] מציע זווית נוספת, ולפיה מכיוון שתרומת המעשר מופרשת מדבר שכבר יש בו קדושה, מעלתה גבוהה במיוחד, ולכן ראוי ומהודר לתת אותה לכהן הגדול עצמו, העומד במקומו של אהרן. לבסוף, אזכור הכהונה מלמד שיש לתת את התרומה לכהן כשהוא בטהרתו, ומכאן נלמד האיסור לטמא את התבואה בידיים [תורה תמימה]. בנוסף, התרומה מוגדרת כתְרוּמַת ה', ולכן אינה יכולה לשמש ככסף קידושין לאישה, שכן אינה מוגדרת כ"קודש לה'" במובן הממוני המלא [תורה תמימה].