עבודת הכהונה אינה רק חובה טכנית, אלא זכות עמוקה המלווה באחריות כבדה. לאחר שהוטל ספק בסמכות הכהונה, ה׳ מבהיר את תפקידם הבלעדי של אהרן וצאצאיו, תוך הדגשת הפאר שבעבודתם וההשלכות החמורות על מי שינסה להשיג את גבולם.
הציווי תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם מטיל על הכהנים את החובה להיות נוכחים ומוכנים תמיד במקדש [העמק דבר]. תפקידם המרכזי הוא להשגיח ולמנוע מכל אדם שאינו כהן לגשת אל כלי הקודש או לבצע את העבודה [ספורנו, בכור שור]. אחריות זו נוהלה על ידי בית דין מיוחד של כהנים, והמילים וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת רומזות למקום מיוחד מאחורי הפרוכת שבו היו בודקים את ייחוסי הכהונה כדי לשמור על טהרתה [חזקוני, מלבי"ם]. בנוסף, המילה וַעֲבַדְתֶּם מלמדת כי הכהן מחויב לבצע את העבודה בעצמו ואינו רשאי להעביר את התפקיד לאחר כדי להקל מעליו [העמק דבר].
הביטוי עֲבֹדַת מַתָּנָה מתבאר במספר רבדים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעבודת המקדש אינה עבודת שיעבוד וטורח כעבודתם של משרתי מלכי בשר ודם, אלא עבודה של כבוד, תפארת וגדולה שהוענקה לכהנים ישירות מאת ה׳. מכיוון שמדובר במעלה כה רמה, טבעי שכל אדם יתאווה אליה, ולכן נדרשת שמירה כה קפדנית מצד הכהנים שלא יתקרבו זרים [ספורנו]. גישה נוספת מסבירה שהכהונה עצמה ניתנה כמתנה מוחלטת וגמורה, כדי שאיש לא יוכל עוד לערער עליה לעולם [בכור שור, גור אריה].
מבחינה הלכתית, המילה מַתָּנָה מגדירה את סוג העבודה שעליה חל עונש מיתה. הכוונה היא לעבודות שיש בהן נתינה על גבי המזבח, כגון זריקת דם, הקטרת חלבים או ניסוך מים ויין. עבודות אלו נחשבות לעבודה שלמה ותמה. לעומת זאת, עבודות של סילוק, כגון תרומת הדשן והוצאת האפר, אינן נכללות בהגדרה זו וזר לא יתחייב עליהן מיתה [רלב"ג, תורה תמימה, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. מעבר לכך, יש פרשנים הקושרים את המושג מתנה לאופן חלוקת העבודה, ומסבירים שכשם שמתנות הכהונה הפיזיות מחולקות בצורה מסודרת, כך גם הזכות לעבוד במזבח היא כה מבוקשת עד שהיה צורך לתקן מערכת של הגרלות ופייסות כדי לחלק אותה בין הכהנים ללא מריבות [חזקוני, פענח רזא, מלבי"ם].
האזהרה החמורה וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת חלה על כל אדם שאינו מזרע אהרן, ואפילו על בני שבט לוי [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, חזקוני, אבן עזרא]. אמנם מצינו ששמואל הנביא שהיה לוי הקריב קורבן, אך הפרשנים מסבירים כי זו הייתה הוראת שעה חריגה וזמנית ולא היתר קבוע [רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני]. העונש המדובר כאן הוא מיתה בידי שמים [תורה תמימה]. חומרת העונש נובעת מכך שה׳ העניק את העבודה לכהנים כמתנה גמורה, ומי שמנסה לקחת אותה פוגע ישירות ברצון ה׳ ומכעיסו [רמב"ן, גור אריה]. יש להדגיש כי העונש חל רק על ביצוע העבודה בפועל ולא על עצם הכניסה למקום [רלב"ג, מלבי"ם]. בסופו של דבר, הרחקה זו משרתת גם את עם ישראל, שכן היא פוטרת אותם מעול העבודה במקדש ומזהירה אותם לשמור על מרחק ראוי מהקודש [רשב"ם].