מצות פדיון הבן טומנת בחובה הגדרות מדויקות של זמן, שווי ואמצעי תשלום, המעניקות למעשה משמעות רוחנית ומשפטית כאחד.
המילה וּפְדוּיָו מתייחסת באופן בלעדי לבכור האדם שהוזכר בפסוקים הקודמים [רבנו בחיי, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ואינה מתייחסת לפדיון בכור של בהמה טמאה, שנידון כבר בהרחבה במקומות אחרים בתורה [רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
התורה קובעת כי הפדיון ייעשה מִבֶּן חֹדֶשׁ, כלומר לאחר שעברו שלושים יום מלידת התינוק. הסיבה המרכזית להמתנה זו היא בירור חיוניותו של הוולד. רק תינוק שחי שלושים יום יוצא מכלל סכנה של נפל ונחשב בוודאות לבר קיימא. משום כך, אם תינוק נפטר בתוך שלושים יום, הפדיון מבוטל ויש להחזיר את הכסף לבעליו [תורה תמימה, בכור שור, רש"ר הירש]. עם זאת, גם במקרים שבהם ברור לחלוטין מיד עם הלידה כי התינוק בריא והשלים את ירחי הלידה, עדיין חובה להמתין עד ליום השלושים ואחד. המתנה זו נועדה להדגיש כי הפדיון אינו פעולת הצלה פיזית של חיי הילד, אלא אקט בעל משמעות מוסרית ורוחנית טהורה [רש"ר הירש, תורה תמימה].
התשלום הנדרש, בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף, מבטא את הערך הקבוע לפדיון זכר בן חודש, העומד על חמשת שקלים [העמק דבר, רש"ר הירש]. ציון המילה "כסף" אינו רק תיאור של סוג המטבע, אלא משמש ככלל משפטי. מתוך מבנה הפסוק לומדים הפרשנים כי ניתן לפדות את הבן רק בדבר הדומה לכסף, כלומר רכוש מיטלטל שיש לו ערך עצמי בגופו. הגדרה זו פוסלת שימוש בקרקעות, בעבדים, או בשטרות שאינם בעלי ערך עצמי אלא משמשים לראיה בלבד. עם זאת, אין חובה להשתמש במטבעות כסף טהור דווקא, וניתן לקיים את המצווה בכל חפץ או שווה כסף שערכו מקביל לחמשת השקלים [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם].
לסיום, הכתוב מגדיר את משקל מטבע הפדיון: עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא. ה"גרה" היא יחידת המשקל הקטנה ביותר של כסף, המכונה בלשון חכמים "מעה" [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. המושג "שקל" נגזר מלשון משקל, וערכו עשוי להשתנות בהתאם לתקופה ולמנהג המדינות. הדגשת המילה "הוא" באה ללמד הלכה לדורות: בעוד שחכמים או רשויות מוסמכות רשאים להגדיל את משקלו של המטבע מעבר למידה זו, חל איסור מוחלט לפחות מערך הבסיס המקורי של עשרים גרה [תורה תמימה, מלבי"ם].