במדבר, פרק כ״ח, פסוק ח׳

הקרבת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי בשעות בֵּין הָעַרְבָּיִם משלימה את מעגל העבודה היומי במקדש ומבססת קשר רציף עם ה'. הפירוט החוזר על הציווי מלמד שקרבן זה עומד בפני עצמו ויוקרב גם אם קרבן הבוקר התבטל, וכן קובע סדר זמנים קפדני להקרבת הקרבנות. ההוראה להקריב כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ מבהירה כי מנחת הסולת ונסכי היין זהים לאלו של תחילת היום ויש להביאם מיד בסמוך לקרבן, ולא לקבץ את כל נסכי היום יחד. הקרבן מוגדר כאִשֵּׁה, שכן על הבשר להישרף באש ממש על המזבח ולא רק להיצלות, דרישה המסמלת עבודת ה' מתוך חום והתלהבות פנימית. עבודה צנועה זו, המורכבת מיסודות פשוטים, מעוררת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה, כלומר נחת רוח על קיום רצונו, והקרבן השני אהוב ורצוי לפניו בדיוק כמו הראשון.