במדבר, פרק כ״ח, פסוק כ״ד

סדר העבודה בחג הפסח מתאפיין בקביעות, והציווי כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם מורה להקריב כמות זהה של קרבנות בכל אחד משבעת ימי החג, בניגוד לקרבנות חג הסוכות הפוחתים מדי יום. קרבנות אלו מתוארים כלֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה', ביטוי המסמל את הכנת התנאים להשראת השכינה באומה ואת ההתמסרות המוחלטת לעשיית רצון ה' בחיי המעשה. קרבנות החג מתווספים על עוֹלַת הַתָּמִיד הקבועה, ויש המפרשים כי המילה וְנִסְכּוֹ מתייחסת לנסכי היין והמנחה של קרבנות אלו. לעומת זאת, דעה אחרת קושרת את הנסכים לקרבן התמיד עצמו, ומסבירה כי מיקום המילה יֵעָשֶׂה בא ללמד שבעוד שקרבן התמיד חייב להיות מוקרב ראשון, את נסכיו ניתן להקריב גם לאחר סיום כל קרבנות היום.