במדבר, פרק כ״ח, פסוק ג׳

ההוראה וְאָמַרְתָּ לָהֶם מטילה על ההנהגה לפקח על קרבן התמיד, ומדגישה את חובת האומה כולה כלפי עבודה ציבורית זו. הקרבן העולה באש המזבח, זֶה הָאִשֶּׁה, נקבע בשיעור מדויק שאין לחרוג ממנו, וההדגשה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' מבטיחה שהמעשה ייעשה בכוונה טהורה בלבד. לשם כך נדרשים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם, הנמצאים בדיוק בשנתם הראשונה וזהים לחלוטין במראיהם, כסמל למסירות שלמה המטהרת את העם מעוונותיו. ההנחיה להקריב שְׁנַיִם לַיּוֹם, בבוקר ובין הערבים, נועדה לכפר על חטאי היממה כולה, ודורשת שחיטה כנגד כיוון השמש כדי לעקור מנהגים של עבודה זרה. קרבן זה מוגדר כעֹלָה תָמִֽיד הנשרפת כליל על המזבח בקביעות, ומבטא רצף רוחני המאחד את היום והלילה למסירות בלתי פוסקת לה'.