במדבר, פרק כ״ח, פסוק כ״ו

חג השבועות, המהווה נקודת שיא של התייחדות רוחנית בין עם ישראל לה', מכונה וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים משום שבו מתחילים להביא למקדש את ביכורי קציר החיטים. קורבן זה, הנקרא שתי הלחם, מתואר בציווי בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה מאחר שהוא חייב להיות המנחה הראשונה המוקרבת מהתבואה החדשה, ובכך הוא מתיר את המשך השימוש בה עבור קורבנות המזבח. מועד החג חל בדיוק ביום החמישים, בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, עם השלמת ספירת שבעת השבועות התלויה בספירה האישית של העם. ביום זה, שבו השלמת הקציר החקלאי הופכת לחגיגה של קשר עמוק עם הבורא ולזמן של טהרה מוחלטת מחטא, נקבע כי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.